יוסף לואידור

“כאשר העמיקה המחרשה לעדור באדמה כן העמיק הוא לעדור במחשבותיו בענייני המושבה והנהגתה, וכאשר הפכה המחרשה את האדמה על פניה, כן הפך הוא כל סדר ומשטר במושבה על פניו. מיום ליום גילה עוונות וחטאים חדשים. והוא היה נכון לבוא מיד בריב עם כל בני המושבה על כל אחת מדעותיו.”

“הוא היה בודד במושבה ורחוק מחברת בני־גילו. הם חשבוהו לפרא־אדם והוא לא מצא עניין וחפץ בעבודתם. על־פי רוב התהלך יחידי ועשה את מעשיו בחשאי, או היה שוכב בשדות העזוּבים בין סבכי השמיר והשית והיה חולם חלומות על פעולות ומעשים כבירים.”

“מילדותו התנכר יואש במעשיו. עוד כשהיה בן שלוש שנים היה אוהב לצאת בימות־הגשמים־בחורף הארצישראלי בשעת המטר הסוחף והיה רץ ומפזז כסייח קל־רגליים זה, שפורץ פתאום מחצרו ורץ במרוצה פראית ושובבה לאורך המושבה ולרוחבה.”

“אהוב אהב הגזלן את חייו שאין בהם לא עול שמים ולא עול בני־אדם. ורק לפעמים הכיר את מצבו ונעצב מאד אל לבו. אז ניחם על מעשיו הרעים ונפשו כלתה אל בני אדם אשר בערים הגדולות ובכפרים השקטים.”

“באותה מתינות, אבל בהחלט, עבר בין האנשים, שלא עצרוהו – מתינות מאומצת והחלט שבהליכת ברירה, האומרת להתחמק ממבקשי רעתה אבל לא לעורר תשומת־לבם, ואף־על־פי שכבר התרחק מן האנשים ולבו הוקל במקצת, עוד היה בכל זאת בצעדיו הפקפוק של אי־בטחון מסכנה.”

“שמש ארץ־ישראל הלוהטת עשתה את שלה והיכתה בחורב כל עץ והובישה את לשד האדמה, וידיים חרוצות דרושות היו להשקות את הפרדסים.”