Gustave Flaubert

“הספר הזה (עלובי החיים), באופן חד משמעי, על אף הקטעים היפים שבו, והם נדירים, הוא ילדותי. ההתבוננות היא מעלה משנית בספרות, אבל אסור לצייר את החברה באופן כה מזויף כשאתה בן תקופתם של בלזאק ודיקנס...”

“אני מכין כעת משגל, המשגל בה"א הידיעה של הספר. עליו להיות בעת ובעונה אחת גס, טהור, מיסטי וריאליסטי!”

“אני דוקטור של כבוד בפקולטה למנלכוליה.”

“הכומר בקאנטלה הופך עולמות נגד בובארי ואוסר על צאן מרעיתו לקרוא אותי. אתה אולי תחשוב אותי למגוחך בתכלית, אך האמן לי שזה מקור של עונג ליהירות שלי. זה מחניף לי יותר מכל שבח.”

“אף גאון גדול אינו מושלם ואף ספר גדול לא תם ונשלם, כיוון שהאנושות עצמה תמיד צועדת הלאה ולא משלימה. הומרוס לא נשלם וגם לא שייקספיר, או גתה, או התנ"ך עצמו. ... האופק שנצפה בעיניים אנושיות לעולם איננו חוף מבטחים, כיוון שמאחורי האופק הזה יש עוד אחד, וכך הלאה לנצח! לכן החיפוש אחר הטובה שבדתות, או הטובה שבממשלות, נראה לי כשיגעון מטופש. הטובה ביותר, בעיני, היא זו שגוועת, כי היא הולכת לפנות מקום לאחרת...”

“מה שגורם לי עצב תהומי הוא הטיפשות הכללית. האוקיינוס אינו עמוק כמותה, וגם לא כה רחב.”

“תמיד חשתי הערצה כבירה לטיפוסים הטובים האלה, שחיו בבדידות, בן אם הקדישו את חייהם לשכרות ובין אם לרוחניות. הם היו סטירת לחי הגונה למין האנושי, לחיים החברתיים, לחברותא הכללית. אבל בימינו אינדיבידואליות היא פשע! המאה השמונה-עשרה שללה את הנשמה, וייתכן שמטרתה של המאה התשע-עשרה תהיה להרוג את האדם.”

“אני מאמין שהייתי תולה את עצמי בששון ובשמחה אלמלא בלמה אותי הגאווה שלי.”

“בסיכומו של דבר עיתון הוא חנות. מן הרגע שהוא חנות, ספר החשבונות יאפיל על כל ספר, והשאלה איך למשוך לקוחות תהיה במוקדם או במאוחר חשובה מכל שאלה אחרת...”

“להיות ידוע – זו לא מטרתי העיקרית... לבד מכך, האם יש בכלל ודאות בעניינים כאלה? הכיבודים הרמים ביותר לעולם אינם משביעים, ואנשים מתים כמעט תמיד בחוסר ודאות ביחס לשם האמיתי שלהם, אלא אם כן הם טיפשים.”

“אני אוהב את עבודתי אהבה קודחת ומעוותת, כשם שהסגפן אוהב את כותונת העור המגרדת את בטנו.”

“אנחנו רוקדים לא על הר געש, אלא על הקרש שמעל האסלה, שנראה לי די רקוב. לא ירחק היום שבו החברה תטביע את עצמה בצואה של תשע-עשרה מאות והצווחות יהיו רמות מאוד.”

“ריחמתי על עליבותם של כל האנשים שגינו את האישה המסכנה על שום שפתחה את הרגליים לזין אחר מזה שאושר לה ע"י הרשויות.”

“אילו הם יכלו לספר לך, המגפיים, על כל צעד שעשית, ולהזכיר לך, רק לך, הנועל, את הסיבות לכך שהשחתת את עקביהם ושחקת את סוליותיהם.”

“אינני מודרני יותר מכפי שאני עתיק, לא צרפתי יותר מסיני; ומושג ארץ המולדת – הווה אומר החובה לחיות על פיסת אדמה הצבועה באדום או כחול על המפה, ולתעב את הפיסות האחרות הצבועות בירוק או שחור – תמיד נראה בעיני צר, מוגבל ומטומטם להחריד. אני אח לכל מה שחי, לג'ירף ולקרוקודיל כמו לאדם; אני בן עמו של כל מי שמאכלס את המלון הגדול והמרוהט שנקרא היקום.”

“אני אוהב את העם הזה [הערבים], המחוספס, העקשן, שופע החיים, מופת אחרון של החברות הפרימיטיביות, אלה שנחים בצהרי היום בצל תחת בטני הגמלים שלהם, ותוך כדי עישון נרגילה שמים ללעג את הציביליזציה הנכבדת שלנו, הרועדת מזעם למולם...”

“המולדת היא האדמה, היקום, הכוכבים. היא המחשבה עצמה, הווה אמור, האינסוף שבתוך חזינו. אבל מריבות בין עם לעם, בין פלך לרובע, בין אדם לאדם, מעניינות אותי כהוא זה, ומשעשעות אותי רק כשהן מוצגות בציורים גדולים עם רקע ארגמן.”

“נדמה לי שהלילה נועד לסוג מיוחד של רעיונות, שונים בתכלית מאלה שלפיהם אנו חיים במשך היום. זה הרגע לאנחות, למאווים, לזיכרונות ולתקווה, זה הרגע שבו המחשבה, בודדה וערנית, מרחפת בקלות בין האדמה לשמים כאותן ציפורים החיות בעננים.”

“אין אוויל שלא דימה את עצמו לאדם גדול, אין חמור שהתבונן בבבואתו בנחל ולא גילה בעונג כמה הוא דומה לסוס.”

“הנה החורף כאן, הגשם יורד, האח שלי בוערת, זו העונה של שעות ההסתגרות הארוכות. הנה מגיעים הערבים השקטים לאור המנורה, תוך צפייה בבולי העץ המתכרסמים והקשבה לרוח הנושבת. שלום לאור הירח הבהיר על הדשא הירוק וללילות הכחולים זרועי הכוכבים.”