Franz Rosenzweig

“Love is only surpassing sweet when it is directed toward a mortal object, and the secret of this ultimate sweetness only is defined by the bitterness of death. Thus the white peoples of the world foresee a time when their land with its rivers and mountains still lies under heaven as it does today, but other people dwell there; when their language is entombed in books, and their laws and customs have lost their living power.”

“פרנץ רוזנצווייג הוא תחנה ראויה לציון בתולדות המחשבה הפילוסופית היהודית. אמנם על רקע זמנו בולטים הוגי דעות יהודיים ממנדלסון עד הרמן כהן ועד בובר, אולם רוזנצווייג היה הראשון שהכניס לגבולות המחשבה היהודית את הפילוסופיה הקיומית ונתן לה כיוון יהודי-תיאולוגי.”

“רוזנצווייג הגיע לכלל הכרה, כי עם ישראל, בזכות פנייתו אל תכלית המשיחית של ההיסטוריה, חומק מן ההתפתחות ההולכת ונמשכת תקופות-תקופות. בשל היותו חופשי מ"קללת ההיסטוריות" הוא יכול להטרים את הנצח בעולם הזה.”

“רוזנצווייג מניח שהאל עצמו רוצה בחירותו של האדם, וכי הבריאה מלכתחילה היא בעלת מגמה שאינה מגיעה לכלל השלמה כי אם במימוש זה. המשמעות העמוקה של מושג החירות מתבררת במשנת רוזנצווייג רק לאחר ששמים לב לכך, שהתניית חירות האדם בנסיבות הקיום שנקבעו על ידי המעשה האלוהי פירושה, שהאדם אינו בן חורין כי אם בשעה שהוא מבקש מתוך רצונו הוא, את מה שראוי לו לבקש מצד הרצון האלוהי.”

“אהבת הרע, דווקא באשר היא חדשה תמיד ורגעית תמיד ודווקא באשר אין לפניה תכלית, היא הטרמה של אהבת העולם כולו. בנגוד לאהבת האל אל האדם היא אינה בת ההווה הרגעי והפורץ אלא מסמנת את המעבר מן ההווה אל העתיד, את צמיחתה הנמשכת של עדת הגואלים-הגאולים. זהו הבסיס שרוזנצווייג מציע לפעילותו של האדם בעולם ולתרומתו לסובב אותו, לקהילתו ולאנושות כולה. בכך נקנה לדמות האדם מימד ברור של אחריות.”

“רוזנצווייג מכנה את ר' יהודה הלוי "האחד הגדול", היונק את חכמתו לא מנוסחאותיה הדוגמאטיות של התודעה הפילוסופית, אלא מדרכי הבנה סגוליות, שבהן קרמה החכמה היהודית עור ועצמות מני דורות. לא מושגים ודוגמות פילוסופיים משמשים כמצע צורני של הגותו, כי אם "דברים, משמעות, תבנית.”

“כשרוזנצווייג מרבה לדבר על הדיבור האלוהי, ובמיוחד כשהוא קובע שהעולם נברא בדיבור, כוונתו היא שהעולם עוצב עוד לפני שהאדם מתייחס אליו, אלא שהמעשה שעיצב אותו ממשיך בפעולת העיצוב במסגרת המעשה האנושי עצמו, ורק כך מעניק השראה רוחנית ליחידי האדם להמשיך ולהביע את נסיונם בעולם באמצעות צורות הבעה לשוניות יחודיות להם.”

“הארץ והלשון הפכו במשנתו למעין תוארי שלילה. ארץ ישראל היא ארצנו כדי שלא נהיה שבויים לאף ארץ ואדמה. העברית חשובה לנו, כדי שנבין את אוצרותנו, אך גם כדי שלא נרגיש בבית בשום לשון אחרת. בפועל רוצה היהדות שנהיה מעל לכל נאמנות פוליטית, הניכור אינו טרגדיה אלה אידאל. היהודי הגלותי הוא האדם האמיתי. לפנינו אידאל נפלא, אך ההיסטוריה חשבה אחרת. רוזנצווייג מת ארבע שנים לפני עליית הנאציזם לשלטון. הוא היה הפילוסוף האחרון של הגלות.”

“אמנם כן נפרדים הם ובהפרדת הכרנום בעולם השבירה, בעולם ה'יסודות'. אך במציאות, אשר רק היא, ולא המהות, עולה בנסיוננו, אנו גושרים על הפרדה זאת, וכל ניסיון שאנו מנסים הנהו ניסיון של גשירה כזאת. נבוא להשיג את האל והנהו מסתתר. את האדם, את עצמנו, והנהו סגור. את העולם והנהו חידה גלויה. רק ביחסיהם, רק בבריאה בהתגלות ובגאולה, המה נפתחים.”

“לדעת את האל, את העולם ואת האדם – אין זאת אלא לדעת מה הם עושים בעתות האלה של המציאות ומה נעשה להם: מה עושים זה לזה ומה נעשה להם זה מזה.”

“המוות, אשר כאבן הראשה של הבריאה הוא טובע על כל יצור חותם בל יימחה של נבראות, היינו את המילה 'היה'.”

“כי אכן הלשון היא המוהר של הבורא לאנושות, ויחד עם זה הנכס המשותף של בני אדם, שלכל אחד ואחד חלק בו, וכן חותם האנושות באנוש. הלשון מבראשית היא, בדברו נעשה האדם לאדם.”

“צריך שהדיבור עצמו יוליך את האדם עד שילמד לשתוק בצוותא, וראשיתו של חינוך זה הוא שילמד לשמוע.”

“ההווה חולף לא משום שהעבר מסיט אותו, אלא משום שהעתיד סוחף אותו.”

“השירה, הואיל והיא החיה שבאומנויות, היא גם ההכרחית שבהן.”

“על אלוהים אין אנו יודעים כלום. אבל אי ידיעה זו אי ידיעה על אלוהים היא.”

“המילים כמוהן כמצבת קבר. המילים כמוהן כגשרים עלי תהומות. אתה עובר עליהם בלי להביט מטה. המשפיל עיניו - ראשו יסתחרר עליו. המילים הן גם קרשים מוטלים על גבי שוחה ומכסים אותה מעין רואה. להיות פילוסוף משמע לפתוח קברים, להביט לתהומות, לרדת לבאר שחת.”

“מדוע בני אדם מתפלספים? מאותו טעם שהם יוצרים מוסיקה או ספרות או אמנות. גם כאן, בסופו של דבר, מה שחשוב הוא גילוי אישיותך אתה.”

“האמת משולה לים. רק מי שלליבו משקל סגולי כבד מן "האמת", רוצה לומר לב מלא מציאות נמנעת הניצוח, רק הוא יצלול לתוכו. מי שעשוי כולו מוח, היינו חומר בעל אותו משקל סגולי של מי-אמת, לעולם יישאר על פני המים. ככל שיבעט ויחבוט ויפרפר.”

“ברצותך לגמול את התינוק מיניקה, אתה נותן לו בפיו דבר למציצה. יש אנשים המוצצים תורות נועזות במקום לעשות מעשים נועזים.”