A. B. Yehoshua

“זהות המולדת של הפלסטינים היא כמעט הפוכה מזהות המולדת שלנו, ובמובן מסוים גם היא דורשת בדיקה. מול עם שהחליף מולדות כמו נוסע מתמיד, בעיני פלסטינים רבים המולדת מצטמצמת לפעמים לכפר ולבית.”

“עמוס (עוז) היה צריך לעשות מהלך דרמטי מול הרוויזיוניזם ואני עם העניין הספרדי ואורפז עם השואה, וחיים באר עם הדתיים. אצל כולנו היה מעשה של זריקת העבר. הורינו עשו את מהלך הפרידה שלהם ואנחנו עשינו מעשה פרידה נוסף. בישראליות היה תמיד איזה שינוי. היה בה איזו יציאה ממשהו.”

“אני חושב שזו זכות ראשונית של האדם ליצור את זהותו. זהות היא דבר שאתה מחליט עליו. דבר שאתה בוחר.”

“אמא שלי, שהגיעה בגיל 16 ממרוקו, הייתה לגמרי זרה בירושלים. היא לא חיה את ההקשר האשכנזי ולא את הספרדי. לכן היא כיוונה אותי ואת אחותי אל תוך ההוויה הישראלית. היא כאילו אמרה לנו מגיל מאוד מוקדם לצאת החוצה, אל ישראל הדינמית. לא לחיות את חייו של המיעוט החלש אלא ללכת אל הרוב. אל ההגמוני.”

“ללא ספק יש בירושלים איום מטאפיסי. היא יותר מדי סמלית. תמיד כשאני מגיע אליה אני חש את רובד העל שלה מכביד עליי... ומבחינתי גם היה בה איזה איום של משפחתיות. של אינטימיות. של איזו ירושלמיות ספרדית כזאת שלא רציתי לטבוע בתוכה.”

“אני דור חמישי בירושלים. אבותיו של אבי הגיעו בשנות ה־30 של המאה ה־19 מסלוניקי. אביה של אמי הגיע בשנות ה־30 של המאה ה־20 ממרוקו. כך שאני אדם פרה־ציוני. אני ילידי. היחס שלי לארץ ולירושלים הוא יחס ראשוני לגמרי.”

“אמרתי לידידי נועם שריף, שניצח עכשיו את הסימפוניה השמינית של גוסטב מאהלר ועזר לי בצד המוזיקלי בספר, שאני מוכן לוותר על שני רומנים שלי תמורת האפשרות לנצח על תזמורת.”

“בעיבודים קולנועיים או טלוויזיוניים של יצירותיי אני תמיד מגלה שכמה מן הדברים שנראים לי חדשים מאוד ושהם כאילו שרירותיים – הזרעים שלהם היו כבר ביצירה, אבל הבמאי והתסריטאי הנביטו אותם ופיתחו מהם דברים אחרים.”

“התנ"ך הוא אוצר סיפורים רב־פנים, עשיר וחד־פעמי, מיתולוגיה ספרותית, חוק ומשפט, אבל אין בהם לא אחידות אידאולוגית ולא רמה מוסרית שווה או חד־משמעית.”

“יש פרשנויות על מכלול יצירתי מכל מיני כיוונים. אני לא יכול לעקוב אחרי כל זה, היצירה משתחררת ממני ברגע שהיא מתפרסמת. לפעמים יש פרשנויות שממש מקסימות אותי – הן פתאום מראות לי דברים שלא חשבתי עליהם אבל הם היו מונחים בלא־מודע. לפעמים יש פרשנויות שמקוממות אותי, אבל אני לא יכול לעשות שום דבר נגד זה.”

“יש יצירות שכתבתי שאני קורא חלקים מהן כדי לקבל קצת תמיכה ועידוד. סופר מסתכל אחורה ואומר: 'פעם הייתי טוב, כתבתי יפה, ועכשיו – כמה קשה לי'. לפעמים אני לוקח מיצירות קודמות שלי משפט, אפילו מילה, איזה מצב רוח שנראה לי נכון ליצירה החדשה.”

“אני לא מכיר סופרים שמתפרנסים רק מהכתיבה שלהם. יש רק קבוצה מאוד מצומצמת שיש לה הכנסה טובה יחסית, אבל גם הם תמיד שמרו על פרנסה אחרת.”

“כדאי למספר להפוך מפעם לפעם את הקורא שלו לשותף פעיל בטוויית הסיפור. כאשר מאפשרים לו, ואולי אפילו תובעים ממנו, לדמיין את החסר הוא מתקשר באופן עמוק יותר ליצירה ולגיבוריה.”

“הערב יורד, ועדיין לא הגענו ללב העניין.”

“אני רואה שקשה לגברתי להיפרד מהזיכרון הזה, אבל כל המשרדים סביבנו כבר חשוכים. אכן, יש בידי מפתח שאמור לפתוח את הדלת הראשית, אבל גם המפתח הכי חזק יכול להישבר בחור המנעול.”

“אנא, כבוד הרב, תן לי להתקדם בקצב שלי. ואם יש לאדוני מפתח לבניין, ואין סכנה שניאלץ לישון כאן בלילה, אנא הרשה לי גם להתענג רגע על הזיכרון ההוא.”

“יש שם קהילה גדולה וחמימה, והם אוהבים מאוד שהוא בא לחתן אותם.”

“אם הוא הבין שהוא אלוהים, הוא לא רצה לגלות את זה לאחרים, שלא יבקשו ממנו לעשות נסים. הוא רצה ליהנות מהחופש ומהשמחות של הגיל שלו.”

“אבל הכל הצגה, שום דבר לא אמיתי. ואם תיכנס במקרה לכנסייה ותחשוב שמתפללים, תדע שזאת לא תפילה, רק הצגה.”

“הלוא המשיח לא נולד אצלנו באיטליה, אלא שם, בארץ־הקודש. והתלתלים, וצבע הזית של העור שלה, כאילו נשלחו אלינו משם.”