“יהושע הוא בוודאי הסופר היחיד מבני דורו, שבכתיבתו שב והוצג כינון 'הזהות' כמעשה של שינון, של ציטוט חקייני, של 'חזרה על' – ולא של איתור גרעין־אישיות מהותי (כלומר של 'חזרה אל'). בסיפוריו המוקדמים יש להבנה הזאת של הריקות המהותית של הזהות בעיקר תוצאות טרגיות. ביצירות מאוחרות יותר, כמו 'מולכו' או 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש', ניכר גם ההיבט המשחרר של הריקות הזאת – החופש היצירתי, המשחקי, שהיא מאפשרת לאדם ביחס ל'זהותו'.”