“ יצחק שמיר כבר היה אדם מוכר. אבל גם אז תמיד התרשמתי שבליבו ובהתנהגותו הצנועה הוא המשיך לראות את עצמו אותו חייל אלמוני בשירות העם והארץ. לעצמו הוא מעולם לא ביקש הכרה ולא הוקרה, הוא לא חיפש לא פופולריות ולא כבוד. כל מעשה וכל החלטה שלו נבחנו אצלו במבחן אחד - האם זה טוב לעם היהודי ולארץ ישראל.”