“יושב על הרצפה ומחקה אותי. מנצח באצבעות קטנות של ילד על יצירה שמעולם לא שמע. חששתי אז, והמשכתי לחשוש במשך שנים, שהחיקוי ינציח את עצמו וכמו בנים רבים של אנשים מצליחים הוא יהפוך לסנשו פנשה של זיכרונותי בלי שיטרח לפתח זהות משל עצמו. טעיתי כמובן, אבל לזכותי ייאמר ששמחתי לטעות.”