“הוא רץ, אץ-שטף; עורו הבהיק; עיניו נוצצו. הוא היה עתה ידיד לכל העולם ומלואו. כל הכלבים היו אחיו. בעולם חדש זה לא היה לו צורך בשרשרת; לא היה לו צורך בחסות. אם איחר מר בראונינג לצאת לטיול – הוא ופלאש היו עתה ידידים קרובים ביותר – היה פלאש מזרזו. הוא 'מתייצב לפניו ונובח בקול נגיד ומצווה', העירה מיסיס בראונינג ברוגז-מה – כי יחסיה עם פלאש היו עכשיו רגשיים פחות מכפי שהיו בימים משכבר.”