“הגיעו הימים האחרונים של נובמבר. הגן הקיסרי של וינה היה שומם, רוח צפונית חדה ערבלה את העלים בגון זעפרן המצונמים מן הקרוֹת הראשונות; שיחי־הוורדים שבערוגות, נסערים ושבורים מן הרוח, ענפיהם נסחבו אל הבוץ. אף־על־פי־כן הייתה השדרה הגדולה, הודות לחול המכסה אותה, יבשה וניתנת למעבר. חרף שממתוֹ בשל התנאים החורפיים לא היה הגן הקיסרי נטול קסם נוגה מסוים.”