“עיניה עולצות בחום חמים מתחת לגבות כמעט ישרות, שהיא שומרת על עוביין - כמה אני מרחם על המצחים המרוטים, שקו העיפרון שעליהם, תמיד בצבע בז', פחות או יותר, מבטל בשטחיותו את כל משחקי האור והצל! - היא מסרקת את שערותיה בפקעת, וכל פעם שהיא מפזרת אותן, אני מופתע מחדש משינוי הפנים, מן המעבר מרוגע לגעש הניכר בהן. השפתיים הפשוקות נראות תמיד עזובות מעט, כאילו נוצרו מנשיקה בלתי פוסקת, ומכל ארשת פניה, החל בשלוות המצח וכלה בעקשנות הרכה של סנטרה, שרים הנעורים שירת אמונה בדברים שלא ייגמרו לעולם.”