“היהודים התפללו: לחש ארוך ובלתי נקטע, שנעימתו אינה משתנה, לא עולה ולא יורדת, והנה לפתע היתה יפחה ממושכת פורצת מאחד החזות, יבבה ארוכה, חצייה מושרת, חצייה מדוברת, אנחה שהיא כמעין שאלה נואשת, שנגזר עליה לעד שלא לזכות בתשובה. או-אז היו שאר המאמינים מרימים את קולם, ומשמיעים אף הם את השאלה המרה, את היפחה הרוטטת, ושוב היו הקולות גוועים למלמול חדגוני.”