“אנשים מורעבים ומותשים חיו צנופים בלב היער. "פרטיזנים", כינו אותם בערים; "ירוקים", קראו להם בכפרים. זה כבר לא לחמו עוד אנשים אלה אלא ברעב, בקור ובייאוש. שאלת ההישרדות היתה דאגתם האחת והיחידה. הם חיו חיי דלדול בקבוצות קטנות של שישה ושבעה אנשים, בתוך מקומות סתר כרויים באדמה ומוצפנים מתחת לסבכי שיחים, וכמוהם כחיות נרדפות עד חורמה. קשה היה להשיג מזון. לעיתים בלתי אפשרי. רק ה"ירוקים" אשר להם קרובים או חברים באזור הצליחו להזין את עצמם; האחרים מתו ברעב, או פשוט יצאו ממחסה היער בשביל ליהרג.”