“מה שנותר בן־אלמוות הוא המבט הצלול, הבהיר והקומי של מולייר, שאינו לוחם לקעקע את הסדר החברתי אלא מפרק היטב את האיוולת הטמונה בתוכו, ומאפשר לצופים של ימיו – כמו לצופים של ימינו – לזהות מקטעים של ההתנהגות שלהם עצמם בתוך הדמויות, מתחת לארכיטיפים הגסים ובדיאלוג שנותר, אז כעתה, שנון ומעודן ואירוני.”