“כשהיא היתה פוסעת לתוך חדר, הוא הפך מואר, וכשהיתה הולכת, אנשים היו עצובים. ועבורי זה מה שחשוב יותר מכל: במי נגעת, ואיך. אני מחשיבה אותה מנטורית כי היא היתה אומרת לי, 'מריל, את מסוגלת לכל דבר, את כל כך נהדרת'. אני לא כמו אמי, אני הרבה יותר מופנמת, וכשעלי לעמוד באור הזרקורים אני חושבת לעצמי, 'מרי, את מסוגלת לעשות זאת'. זה דבר טוב לדמיין את עצמךְ עושָׂה משהו שלא חשבת שתוכלי לעשות. ואני עושה את זה מדי יום, אחרת הייתי פשוט ממשיכה לשבת בבית וחושבת מה להכין לארוחת ערב”