“אולם בסוף פסוק תכריע בשביל כל אדם חפשי קיומה או אי קיומה של חרות מסוימת אשר אפשר לכנותה בשם חרות הפקפוק, מקום שם נהגת חרוז זו ישנה תקוה לשינויים וישנה אפשרות להתנגדות. מקום שם נדרשים האנשים להאמין בדבר האדם לא פחות ואף יותר מאשר להאמין בדבר האלוהים – ועליו הם מלגלגים – שם אפסה כל תקווה.”