“אני אוהב יותר מכל את הסתיו, כי העלים שלו מעט צהובים, גוון שלו רך יותר, צבעיו עשירים יותר, והוא נגוע מעט בצער ובתחושה מוקדמת של מוות. עושרו הזהוב אינו מדבר על תמימות האביב, וגם לא על כוחו של הקיץ, אלא על הרכות והחוכמה הטובה של הגיל המתקרב. הוא מכיר את מגבלות החיים ומרוצה. מתוך ידיעת מגבלות אלה ועושר הניסיון שלו צומחת סימפוניה של צבעים, עשירה יותר מכולם.”