“לא הייתה חשיבות לכך, אם אפל החדר או בהיר, אם לב האדם קשוח או רב-חסד. העולם הלך ונמוג כחלום רע; לא נותר עוד מן החיים האלה אלא הכאב שגופה סבל עדיין, והכאב הזה עצמו נעשה עמום יותר, הקשרים האחרונים ניתקו והלכו. בתוך הבלבול הגדול שבו שרויים היו לגבי האשה הזאת כל הדברים שעל אדמה זו, הגיע אליה בקושי צליל דיבורם של בני־אדם, אך את משמעותם לא הבינה עוד. עיניה כבר היו נעוצות בחזיון שהמתים מתבוננים בו לעולמי-עד.”