“השפה בדקדוקה טעמה וסגנונה מביעה את כל עומק המחשבה ותיאור צורתו הלאומית של העם בכל שרטוטיה וקוויה היותר דקים ועדינים, ופותחת לפנינו צינורות רחבים להגיע בדרכם אל מעמקי הנפש והמחשבה של המדבר אלינו בלשונו או בכתבו, ולכן כל תרגום משפה לשפה אם גם המתרגם יהיה נאמן לתפקידו מעורר ספיקות גדולים בכנות התרגום ברוחו של המקור שממנו תורגם, לפי שבתרגומו מתמזגות בהכרח מחשבתו ורוחו המקורי של המדבר, עם הבנת הדברים ומחשבתו של המתרגם עצמו. מבחינה זו שמר ישראל מכל משמר את שפת תורתו, שלא להחליפה באחרת.”