“תומרקין הוא לכאורה אדם של סתירות פנימיות, עניין המבטיח, על פי ההרגל האוטומטי, מורכבות אמנותית גדולה. במחשבה שנייה, ובמבט צמוד, מובן מאליו שבמשך 50 שנות יצירה יצטברו איכויות מסוגים מגוונים, התעניינויות בעלות מיקוד מתחלף ותזוזות. ודווקא המקרה של תומרקין הפוך – אין פער גדול בין יצירות תחילת הדרך שלו לבין תקופות השיא ואחריהן. יש דווקא יציבות סגנונית איתנה, מתמשכת, חוזרת על עצמה.”