“ישבתי רגעים ארוכים בחדר מול הקופסאות, פותח אותן, מביט בהן, סוגר, מחזיר לארון ומוציא מחדש. יודע שהכול מוכן כדי להסתלק, ומרגיש כמעט מאושר מכך, על אף שידעתי שמה שאני חש איננו אושר. הפיקוס בחלון זהר והתרחב לפרקים, אבל עתה ראיתי אותו כמו שהוא, כמו שאני, אדם מול עץ, ללא דבר מעבר לכך. מסביב הכול המשיך להיות אפור ממסדי מוחלט. הכול היה נוי בלבד. נוי הוא כל מה שלא יפה ולא מכוער, כל מה שבתווך, כל מה שאפור מבחינה רוחנית (על החתרנות, 2016).”