“חבורת הבחורים כבר מאחורינו. נראה שהם רוצים לראות זיק של מבט, איזו מילה או תנועה, משהו שידליק אותם. אבל אנחנו לא מסתבכים. נותנים להם כבוד. יודעים שהם עליונים למרות שהם נחותים. גם הם יודעים את זה. ובגלל זה הם מנסים להתעסק איתנו; להוכיח לנו שהם החזקים. שהם ההנהלה של הרחוב. של החיים. ואנחנו העובדים. אנחנו שותי הפטל. לפעמים צריך פשוט להמשיך הלאה (בדידות מזהרת, 2014)”