“את היום־יום שלי אני חווה לפעמים כמין דרמה ענקית, פיוטית, גדולה מן החיים. אני מוציא את הכלבה הבוקר, ומבואס כי אני לא אוהב לקום מוקדם, וקר קצת, ויש בוץ, ופתאום – אני מרים את העיניים, ורואה את נהר ההדסון נפרס למולי, ואת המניפה של העצים הירוקים והשמיים. אלה הרגעים האלה שבהם אני חווה את המציאות כפרגמנט של הנשגב, אלה רגעי האושר שלי, שמבחינתי שווה לחיות את החיים עבורם.”