“יש נקודת־שובע בעולם החמדה. כל תאווה כשהיא חוזרת ונשנית עלינו כמה פעמים, היא הולכת ופוחתת מחמת שובע מרובה עד כדי גועל־נפש. ואִלו המחשבה כל שהיא חוזרת ונשנית היא הולכת ומתגברת, משתלמת ועולה. האין מכאן ראייה, שסופן של תאוות להיות נכבשות על־ידי התבונה?”