“בפברואר 2003 השתתפתי בהפגנה גדולה של שח"ם (ארגון השחקנים בישראל) ואמ"י (ארגון אמני ישראל), שהציבו ארון קבורה מול הבית של סילבן שלום(וצ), שהיה אז שר־אוצר. אני אמרתי, 'האמנות לא תמות'. אמנים יוצרים בכל מצב ובכל תנאי. הודעתי ליורם חטב שאני הולכת לעשות הפגנת יחיד, כנציגה של הסקטור הפרטי. הסקטור הפרטי תמך במחאה על הקיצוצים של התיאטרון הממוסד, שיש לו מיליונים. מי תמך בנו? אף אחד. יש לך הופעות – אתה אוכל. אין לך, אתה לא אוכל. ככה זה התחיל.”