“אני אספר לך משהו. כשהייתי ילדה חיינו שנתיים בניו יורק, ולקחו אותי לראות מחזמר, ואחת השחקניות קלטה אותי בקהל ואיכשהו העיניים שלה ננעלו עליי והיא לא הפסיקה להביט בי. זה עשה אותי הכי מאושרת בעולם. אני חושבת שזה היה הרגע שבו החלטתי שיום אחד אני אהיה על הבמה ואגרום למישהי בקהל להרגיש אושר כזה. מצחיק שמה שמשך אותי למשחק היה הבמה, וההצעה הגדולה הראשונה שקיבלתי מיד עם סיום הלימודים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין היתה מהטלוויזיה. אבל ככה זה במקצוע. אין שליטה על מה שקורה, והרבה פעמים לוקחים מה שיש”