“איננו כותבים צוואות, לא לפני צאתנו לשדות הקרב ובוודאי שלא לפני צאתנו לאימונים. אבל לו כתבנו צוואות, ברור לי מה היתה צוואתך וצוואת הנופלים כולם: להמשיך בחיים, לא רק ככורח, אלא גם חיים של תוכן ושמחה. השארת מורשת שאינה נופלת מזו שהותירו חברים אחרים שצעדו באותם שבילים שבהם הלכנו יחד בלילות שחורים משני צדיו של הגבול. באותם שבילים ובשכמותם צעדו רבים וטובים אל מותם. שנים לפניך ושנים אחריך. הם לא שבו משדות הקרב ואתה, עם אותה נכונות בדיוק, לא שבת משדות האימונים.”