“הקשבתי אתמול — התאמין? — בפעם העשרים ליצירת המופת של ביזה. שוב התמדתי בדבקות רכה עד הסוף, שוב לא ברחתי באמצע. ניצחון זה על קוצר־רוחי מפתיעני. מה רבה השלמות אשר יצירה כזאת מקנה לך! אתה עצמך הופך על ידה ל'יצירת מופת'. — ואכן, מדי שמעי את כרמן, דימיתי עצמי יותר פילוסוף ופילוסוף יותר טוב ממה שאני רגיל לדמות את עצמי: נעשיתי כה ארך-רוח, כה מאושר, כה הודי, כה מיושב...ישיבה של חמש שעות: שלב ראשון לקדושה! — הרשאי אני לומר שצליל התזמורת של ביזה הוא כמעט היחיד שאני יכול לשאת עוד?”