“הלוואי ששני זרים גמורים ינצחו את הזרות עצמה, את העיקרון האדיר והמחוקק של הזרות, ואת כל צמרת הקרמלין המפוטמת שיושבת לכולנו עמוק־עמוק בנשמה, ושנהיה כמו שניים שהזריקו לעצמם זריקת־אמת והם מוכרחים לומר אותה סוף־סוף, את האמת, רוצֶה שאוכל לומר לעצמי 'איתה אני זבתי אמת', כן, זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין, וגם אני לך, מבטיח, סכין חדה, אבל בחמלה, מלה שלך, בכלל לא זכרתי שהיא מוּתרת, צליל כל־כך עדין ורך, מלה בלי עור.”