“התחושה הייתה שפשוט עשינו יד אחת, התוכנית הייתה 'אני הולכת לשחק עד גיל 18, להרוויח כמה שיותר כסף במקביל לבית הספר ולא לסכן את לימודי, לא לנסוע לקליפורניה ולממן את לימודי המכללה שלי'. אני חושבת שתמיד הייתה תחושה שהמשחק אינו המרכז. הייתה לי תמיד את יד שמאל שתאזן את יד ימין. כשלורנס אוליבייה נשאל מה הוא הדבר החשוב ביותר ששחקן צעיר צריך ללמוד, הוא ענה, 'איך להפוך להיות שחקן מבוגר'. לא ידעתי זאת אז, אבל לא חיפשתי את הגבהים, לא חיפשתי להצליח ממש בגדול. תמיד ביקשתי להישאר קרובה לקרקע.”