“שנות נעורי היו לי סער אפלולי, שברק קרני-חמה צלח בו לפרקים; הרעם וגשמי העוז המרו לי - הותירו בגני מעט פירות סמוקים. אך סתו-המחשבות פקד אותי כעת- עתה יש לישר את פני האדמה, לגרוף אותה היטב, במעדר ואת, כי מים בה כרו בורות דמויי-דומה. ומי יודע אם איביי, פרחי-חזון, בחול הרטבובי יזכו למצוא מזון, לשד-פלאים שבו ישובו ללבלב? כאב! כאב נורא! הזמן חיים אוכל. אויבנו האפל, המכרסם בלב, מדם שנאבד פורח, מתגדל.”