“ולבסוף החליט לשכוח את תאיס כֻּלָּה ולא להגות בה יותר. אבל יגיעתו היתה לריק. הרחוֹקה נעשתה קרובה לו והיתה תמיד עִמו. הסתַכּלה בו בשעה שהיה קורא, בשעה שהיה חושב מחשבות, בשעה שהיה מתפּלל או בשעה שהיה משֻׁקּע בכַוָּנוֹת.”