Ruth Klüger

“I fell on my feet and found my bearings because of these. I could talk to them. They listened and answered, for or against, but always weighing what they had heard, unlike my mother, who used language for manipulation, not to express an opinion or state a fact. What sounded like a fact might be a lie, and every opinion was tailored for the moment.”

“גרמנית היא שפתה של אמי ואני מרגישה נוח עמה, אין ספק שזו ירושה בעייתית, אך לא בחרתי אותה ושום אנטישמי לא ייקח אותה ממני. מה גם שאינני מוכנה לזנוח אותה, ולו משום שכל כך הרבה נלקח מאיתנו. ודרך אגב, אני כותבת ודוברת את השפה טוב יותר מכל נאצי.”

“גרמניה ואוסטריה נהפכו למדינות דמוקרטיות ושקטות. לא מלהיבות, אבל בהחלט לא מאיימות. וככל שאני מתבגרת, כך אני מבינה פחות ופחות את השואה. כשמגיעים לווינה או ברלין, המחשבה על הקטסטרופה שעברו היהודים פשוט בלתי נתפסת. כך גם בנוגע לכתיבה על השואה. כמו בכל ספרות שהיא, חלק מהספרים טובים מאוד, ואחרים פחות.”

“אני פמיניסטית; במובן זה שהפמיניזם הוא חלק מההומניזם, להתפתחות שלי כאישה הייתה לא פחות משמעות מההתפתחות מקטנות לבגרות, ולשתיהן משקל רב בהיותי יצור חושב. אם נוסף לכך שאני מורה וסופרת, גודלתי וחונכתי על ידי נשים, וכילדה זכיתי ליחס נעים מאסירות שותפות במחנות. מרבית מהקרובים לי הן נשים. לכן טבעי שהפן הנשי יהיה דומיננטי, חשוב ומרכזי עבורי.”

“העלאת הדברים בכתב מלווה בתחושת שמחה, זאת משום שמלאכת הכתיבה עצמה היא מעין ניצחון, ומהווה משקל נגד לכאב של הזיכרון. ממש כמו הממרה המפורסמת: 'אני חושב משמע אני קיים'. התחושה הזאת של היות מישהו, היות עצמך, מתעצמת כאשר עוסקים בכתיבה, כשמביעים את המחשבות הפרטיות שלך.”

“לא ניתן לשחזר את הכאב, במקרים רבים, המוזיאונים שנוסדו על הריסות מחנות ההשמדה הם אנוכיים ונוטים להציג את התורמים ולא את המתים – או שהמיקוד הוא על המבקרים ולא על הקורבנות. אך לאמיתו של דבר, גם מעשה הכתיבה בעייתי כיוון שאין בנמצא שום אפשרות לבנות מחדש חוויה, כל חוויה שהיא. אנו יכולים לזכור אותה, אך זה לא יהיה אותו הדבר.”

“The death camps seem easier to comprehend if we put them all into the basket of one vast generalization, which the term "death camps" implies, but in the process we mythologize or trivialize them.”

“In class I was out of place because I could so easily be distracted from concepts by metaphors and facts. Clearly, I was less intelligent than I had hoped, and I felt frustrated by an inarticulate notion that something was wrong if old material was processed as if the immediate past and the uncertain future had no bearing on it.”

“How are we ever going to understand what happens when a civilization comes apart at the seams, as it did in Germany, if we fail to see the most glaring distinctions, such as the gender gap?”