Louise Glück

“Balm of the summer night, balm of the ordinary,imperial joy and sorrow of human existence,the dreamed as well as the lived—what could be dearer than this, given the closeness of death?”

“Tonight I saw myself in the dark window asthe image of my father, whose lifewas spent like this,thinking of death, to the exclusionof other sensual matters,so in the end that lifewas easy to give up, sinceit contained nothing: evenmy mother's voice couldn't make himchange or turn backas he believedthat once you can't love another human beingyou have no place in the world.”

“I was not prepared: sunset, end of summer. Demonstrations of time as a continuum, as something coming to an end, not a suspension: the senses wouldn’t protect me. I caution you as I was never cautioned: you will never let go, you will never be satiated.You will be damaged and scarred, you will continue to hunger. Your body will age, you will continue to need. You will want the earth, then more of the earth–Sublime, indifferent, it is present, it will not respond. It is encompassing, it will not minister. Meaning, it will feed you, it will ravish you, it will not keep you alive.”

“(after many years) we were still at that first stage, stillpreparing to begin a journey, but we were changed nevertheless;we could see this in one another; we had changed althoughwe never moved, and one said, ah, behold how we have aged, travelingfrom day to night only, neither forward nor sideward, and this seemedin a strange way miraculous. And those who believed we should have a purposebelieved this was the purpose, and those who felt we must remain freein order to encounter truth felt it had been revealed.”

“It is true that there is not enough beauty in the world. It is also true that I am not competent to restore it. Neither is there candor, and here I may be of some use.”

“שירתה, ניתן לומר, מתאימה לרוח הזמן: מצד אחד היא מציגה עולם של אכזבות, אובדן ובלבול, ומצד שני מצליחה להחיות איזו אנושיות בסיסית.”

“משוררת בעלת נוכחות חזקה שאינה מרפה. שיריה, שפורסמו בסדרת ספרים בלתי נשכחים בעשרים השנים האחרונות, הצליחו גם לא להיות וידוויים וגם לא להיות אינטלקטואליים, במובן הרגיל של אותן מילים.”

“את כותבת כדי להיות הרפתקנית. רציתי להגיע למקום שאני לא יודעת עליו דבר. רציתי להיות זרה במדינה אחרת. אחד הדברים היחידים הטובים בזקנה הוא שלאדם יש חוויה חדשה. הצטמצמות היא לא הדבר שהכי משמח את רוב האנשים, אבל יש דברים חדשים במצב הזה.”

“כל מי שכותב ניזון מזיכרונות מוקדמים ומהדברים ששינו אותו או נגעו בו או הלהיבו אותו בילדותו.”

“לא היה לי כלום / ובכל זאת השתניתי / כמו תחפושת, חוסר התחושה שלי / נלקח ממני. אחר כך / נוספה תשוקה.”

“לי לא היה דבר לבנות איתו. / זה היה חורף: לא יכולתי לדמיין / דבר מלבד העבר.”

“הייתה לה מטלה: / לדמיין את העתיד. באופן יציב עפה סביב.”

“אתם באים והולכים; עם הזמן / אני שוכח את שמותיכם / אתם באים והולכים, כל אחד מכם / פגום בצורה כלשהי / בצורה כלשהי פגיע: אתם ראויים / לחיות פעם אחת, לא יותר מזה.”

“האם הייתם אי פעם כמוני, מזמן / לפני היותכם בני אנוש? האם / הרשיתם לעצמכם / אי פעם להיפתח, אתם שלעולם / שוב לא תיפתחו? כי למען האמת / אני מדבר עכשיו – כמוכם. אני מדבר / כיוון שאני קמל.”

“כשלראשונה / גורשנו מגן עדן, אתה יצרת / רפליקה, מקום שבמידת מה/ שונה מגן עדן / ומטרתו ללמד לקח: מלבד זאת / אותו הדבר – יופי מכל עבר, יופי / ללא תחליף – אלא / שאנחנו לא ידענו מה הוא הלקח.”

“בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב / דּוֹמֶה הָיָה שֶׁהַכּוֹכָב הָרִאשׁוֹן / מַגְבִּיר אֶת בָּהֳקוֹ / כְּכָל שֶׁמַּאֲפִילָה הָאֲדָמָה / עַד שֶׁלְּבַסּוֹף לֹא יָכְלָה לְהַאֲפִיל עוֹד / וְהָאוֹר, שֶׁהָיָה אוֹר הַמָּווֶת / דּוֹמֶה שֶׁהֶחְזִיר לָאֲדָמָה / אֶת כֹּוחָהּ לְנַחֵם.”

“נתתי לכם כל שי / כחול מבוקר אביב / זמן שלא ידעתם להשתמש בו / רציתם יותר, את השי האחד / השמור לבריאה אחרת.”

“דִּמּוּי. / הָאֱמֶת הוּא אֵשׁ: הִיא מְטַפֶּסֶת עַל מְצוּדָתָם שֶׁל שְׁמֵי עֶלְיוֹן. / הַאִם חַשְׁתָּ אֵי פַּעַם / בְּעָצְמָתָהּ הַבְּרוּרָה? / אֲפִלּוּ תִּינוֹק / מְסֻגָּל לָחוּשׁ בַּשִּׂמְחָה הַזֹּאת.”

“אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת הֶעָזָה, אֵיזוֹ הוֹכָחָה / שֶׁחַיַּי יִשְׁתַּנּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה לֹא נִגְמַר, לִבְחֹן / כָּל סְבַךְ לְמַעַן הֶעָלֶה / הַסִּימְבּוֹלִי, וּבְקָרוֹב הַקַּיִץ עוֹבֵר.”

“קוֹלוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁצּוֹעֵק אֶל מָה שֶׁאֵינוֹ יָכֹול לִרְאוֹת / שׁוּב וָשוּב הוּא צוֹעֵק בֵּין עֲצֵי הָעַרְמוֹן הָאֲפֵלִים.”