Liel Leibovitz

“תפקידנו איננו, ואף פעם לא היה, להיטמע באופן מושלם בחברה הסובבת. תפקידנו היה להישאר נאמנים לרעיונות ולאידאלים שלנו, למחויבות שלנו לתורות שקיבלנו, ובכך לעורר השראה, ללמד ולשנות לטובה את החברות שבהן חיינו.”

“ככה נראה תור זהב אמיתי, תור זהב של יהודים שמתחברים מחדש ליהדות, שמוצאים משמעויות חדשות ומודרניות בטקסטים וברעיונות בני אלפי שנים. היהודים האלו, שמבקשים לא להיות כמו כולם אלא לשוב לשורשיהם ולהיות הם עצמם, הם היהודים שינצחו במאבקים הנוכחיים, היהודים שיעזרו לאמריקה לשוב לגדולתה.”

“לרוב האמריקנים נמאס. נמאס להם לפתוח את הטלוויזיה או את הרדיו או את העיתון ולראות לא בידור או אמנות, אלא פרופגנדה. נמאס להם לשלם הון עתק לאוניברסיטה, ואחרי ארבע שנים לקבל בחזרה ילד שאיבד כל קשר לכל מה שיפה או נכון או אנושי.”

“מוסדות כמו קולומביה – או הוליווד, או וול־סטריט – הפכו לשם דבר, לפסגות של הצלחה ומצוינות, במידה רבה מאוד הודות לכישרון ולמסירות של יהודים חדורי מוטיבציה והכרת תודה. בלעדינו המוסדות האלה יתפוררו לשיירים של בינוניות. קולומביה, הרווארד, ייל ודומיהן ימשיכו להתקיים הודות לכסף קטארי או סיני, אבל רוב האמריקנים שעיניהם בראשם מבינים שאין שום סיבה לשלוח את הילדים לתוך הסבך האפל הזה.”

“התפקיד שלך כאקדמאי כבר לא היה להגות רעיונות חדשים או מחקר מעמיק, לחדש עובדות או תפיסות, אלא לקחת את הפרדיגמות שהוצגו לך בתחילת השנה ולשכתב ולשעתק אותן באופן הכי חדור התלהבות שאפשר. מין אמונה סובייטית שכזאת.”

“אידאולוגיה הזויה, כזו שמאמינה שגזע, פיתוח רעיוני מפוקפק של המוחות הכי קודחים של המאה ה־19, הוא רעיון מקודש שמגדיר את האדם באשר הוא, אבל מין, מציאות ביולוגית שמקודדת לכל תא באורגניזם האנושי, הוא נזיל ומאפשר בחירה אישית ומשתנה.”

“כאשר האידאולוגיה הפגאנית בימינו מחפשת אויב, היא מזהה שלוש מטרות עיקריות. היא מזהה את המשפחה, את מדינת הלאום ואת הדת כשלושת הכוחות שמייצגים את התגלמות הרשע בעולם. עכשיו, מדינת ישראל והעם היהודי הם בדיוק ההתגלמות המושלמת של שלושת עמודי התווך האלה – לאום, משפחה ודת. זה לא מקרה שמדינת ישראל הפכה, משלב מוקדם מאוד, למטרה עבור הפגאניות הפוסט־מודרנית הזאת וגלגוליה במרחב האקדמי.”

“התנועה הפרוגרסיבית לא מאמינה בערכים הליברליים, אלא היא סוג של פגאניות מחנאית שמאמינה באמונות שלה ודורשת שתעמוד לצידה בכל מחיר.”

“הגניוס היהודי מעולם לא הצטיין בהיטמעות. ממשה רבנו ועד לאונרד כהן, כל הרעיון היהודי מבוסס על תחושת זרות בסיסית, על התובנה שאנחנו, מה לעשות, לא כמו כולם, ושמערכת האמונות והדעות שלנו שונה באופן מהותי מזו של הסובבים אותנו, באשר יהיו.”

“You feel the same hum at a Cohen concert that you do at a church or a synagogue, a feeling that emanates from the realization that the words and tunes you're about to hear represent the best efforts we humans can make to capture the mysteries that surround us, and that by listening and closing your eyes and singing along, you, too can somehow transcend.”

“Perhaps no line of Cohen’s better captures the essence of his vision. He is telling his listeners what prophetically inclined rabbis have been telling theirs for thousands of years, namely that the world is a place of suffering, that no celestial cataclysm could ever change that, but that there are things here on this earth - art, love, friendship, kindness, music, sex - that have the power to redeem us.”