Joyce Carol Oates

“To write a novel is to embark on a quest that is very romantic. People have visions, and the next step is to execute them. That's a very romantic project. Like Edvard Munch's strange dreamlike canvases where people are stylized, like 'The Scream.' Munch must have had that vision in a dream, he never saw it.”

“In this way unwittingly the Widow-to-Be is assuring her husband’s death—his doom. Even as she believes she is behaving intelligently—“shrewdly” and “reasonably”—she is taking him to a teeming petri dish of lethal bacteria where within a week he will succumb to a virulent staph infection—a “hospital” infection acquired in the course of his treatment for pneumonia. Even as she is fantasizing that he will be home for dinner she is assuring that he will never return home. How unwitting, all Widows-to-Be who imagine that they are doing the right thing, in innocence and ignorance!”

“אני לא 'פמיניסטית רדיקלית', שמאמינה שכל הגברים הם האויב ו/או שנשים הן מטבען נעלות ביחס לגברים. כסופרת, אני נוטה להאמין באינדיבידואלים, לא במכלול.”

“אני נוטה לעסוק בנושאים ריאליסטיים עכשוויים מהסוג הרגיל ביותר של החיים האמריקניים. יש מעט מאוד סופרות כיום שיכולות להיכלל תחת ההגדרה של 'סופרות נשים' – 'סופרות ביתיות' – כפי שהיה לפני שנות ה־60; רובנו עוסקות כיום בנושאים שהיו בעבר שמורים לגברים בלבד, אותם אירועים 'אפלים וקודרים' (מקרים של אלימות, אונס, מוות במשפחה) שלהם רמזת. יש פתיחות בחיים באמריקה – סביר להניח שגם בחיים בישראל – שנעדרה לחלוטין לפני השנים המהפכניות של שנות ה־60, וזה בסך הכול דבר טוב, נדמה לי.”

“אני לא חושבת שזה קשה לכתוב למתבגרים מפני שבאופן כללי בספרות המבוגרים שלי אני כותבת פעמים רבות מפרספקטיבה של מתבגרים ואני חשה הזדהות רבה עם חוויות של התבגרות.”

“אני לא בטוחה אם הכתיבה היא בדיוק 'אובססיה', אולי זה יותר כמו חלומות – תהליך טבעי שכולנו חווים כל לילה ושכנראה איננו יכולים לחיות בלעדיו.”

“ספרות היא כמו מוזיקה, אפשר רק לחוות אותה, והיא יכולה גם לרגש באופן עמוק, אך זה למעשה בלתי אפשרי לתאר אותה במונחים אחרים ממה שהיא.”

“אישה היא תקווה, חיוך של אישה הוא תקווה. אי אפשר לחיות בלי תקווה, כמו שאי אפשר לחיות בלי חמצן.”

“רוב הדברים קורים בשתיקה. אתה חי ויוצר מחדש הכול בזיכרון שלך. אתה לא חווה שום דבר בפעם השנייה, אתה רק זוכר את זה.”

“לפחד יש ריח משלו. הטורף יחוש בו.”

“בשעה הקרובה יוכיחו לי, שאני קיימת. ההוכחה תופגן לי! תופגן על במה זו!”

“זה נחמד, אבל יותר מדי רשמי, את לא חושבת? אני מאמינה באי־רשמיות.”

“הפכתי לפקעת מעיים, שיניים בקצהָ האחד ופי טבעת להפרשה בקצהָ האחר.”

“אהבה אלוהית תמיד יצאה החוצה ותמיד תענה על כל צורך אנושי.”

“I was nineteen years five months old when I fell in love for the first time. This seemed to me a profound, advanced age; never can we anticipate being older than we are, or wiser; if we're exhausted, it's impossible to anticipate being strong; as, in the grip of a dream, we rarely understand that we're dreaming, and will escape by the simplest of methods, opening our eyes.”

“People have libraries at home, they have bookshelves, they have CDs. And they sort of try, people try to bring great artists into their lives, into their physical houses and sort of live with portions of them. But they're not really deeply engaging with them.”

“I could never take the idea of religion very seriously.”

“Silence rolled at me, in”

“When I complete a novel I set it aside, and begin work on short stories, and eventually another long work. When I complete that novel I return to the earlier novel and rewrite much of it. In the meantime the second novel lies in a desk drawer.”

“The worst thing: to give yourself away in exchange for not enough love.”