טלי לטוביצקי

“וכל הזמן העלים הצהובים שורטים/ מבפנים, רוצים להיאמר./ מחכים בשקט שאמצא להם/ את הצורה הודאית/ שלא ניתן להתכחש לה, אבל היד/ עוד לא יודעת למשש אותם בחושך, כל שכן לומר.”

“לפתוח את הדלת/ אל חדר המדרגות המחורר מחושך,/ מטפטף את תפלותו של סוף היום,/ בלי להבין, בלי להעליל./ לעמוד שם/ בטיפשות העין/ בתדהמה החדשה הזאת:/ שכל זה רק דימוי.”

“מוטטת את זכרך עד שהוא ניבט מתוך בבואתי/ שבמסך, הוכחה מעגלית מושלמת:/ החיפוש שלך אינו תואם אף מסמך – / נסי מילים אחרות./ נסי מילים כלליות יותר.”

“חצי חיים ראיתי סבל / עכשיו אמזוג בו קורט שמחה / ואת הזמן אתלה על חבל.”

“ברגעים כאלה אהבה היא הזיה, אבל את כאן / ואת צוחקת ורוקדת משמחה, בגוף הזהוב המתארך שלך.”

“עוֹד זוֹהֵר הָאוֹר שֶׁל הַיַּלְדָּה שֶׁיְּכוֹלָה הַכֹּל כִּי מִלִּבָּהּ הַכֹּל מֵצִיף בְּכֹחַ אַדִּירִים וְדָבָר אֵינוֹ אָדִישׁ לְמַגָּעָהּ, לֹא יָם לֹא אֵשׁ לֹא אֶבֶן.”

“הָעוֹלָם מִתְעַרְטֵל מִיָּפְיוֹ, נַעֲשֶׂה חֹל. וְאַתְּ מְבֻגֶּרֶת. בְּבַת אַחַת, אַחֲרֵי שְׁלֹשִים שָׁנָה, קָפַצְת מֵהַיַּלְדָּה לְכָאן, וְרַק הִיא עוֹד מַחֲזִיקָה אוֹתָךְ בַּיָּד.”

“בְּמַחֲנֵה הָעֲבוֹדָה שֶׁל הַעֶצֶב חֻמְרָה הִיא לֶחֶם הַבֹּקֶר כָּר הַכְּאֵב לִמְרַאשׁוֹתַי. אֶתְכַּסֶּה בְּגַעְגּוּעַ, שְׂמִיכָה מְחוֹרֶרֶת.”

“הַזְּמַן מִתְקַשֶּׁה כְּמוֹ צַלַּחַת רֵיקָה, שֶּׁאֵין עָלֶיהָ דָּבָר שֶׁיָּפִיג כִּי אַתְּ לֹא חוֹזֶרֶת אֵלַי בְּאֶס־אֶם־אֶס, ה־S.O.S שֶׁל שַׂחְיָינֵי הַלֵּב.”

“אֲהוּבָתִי נָסְעָה לְאֶרֶץ לְבָנָה, זָרָה, אֶרֶץ הַנְּשׂוּאִים. מָה מְּאֹד אָרְכָה הַנְּסִיעָה.”

“מה שלימדו אותי הדגים: רק המוכר יכול להפתיע.”

“עָרֵי עֶצֶב רְעוּעוֹת קִירוֹתֵיהֶן חֲרָדָה וְכָעָס.”

“הִתְקַשַּרְתִּי אֵלַיִךְ כָּל יוֹם, מִתְמָכֶּרֶת לְקוֹלֵךְ הַמֻּקְלָט.”

“אַפְסִיק לְנַקֵּד אֶת הַמֶּרְחָק, לְהוֹסִיף לוֹ סִימָנֵי פִּסּוּק.”