דוד פרישמן

“נבואתו המצמררת של דוד פרישמן האנטי־ציוני שניבא לפני מאה שנה שגם אם הציונות תצליח, והוא לא האמין שהיא תצליח, היא תיצור בסופו של דבר חברת גטו קלריקלית קנאית.”

“מאבק־תמיד התחולל בנפשו בין שתי נטיותיו מלידה: בין נטייתו הטבעית לסארקזם ולהיתול, לבין העדינות הרבה של משורר אמת שהיתה טבועה בו.”

“ניתן לטעון שפרישמן היה הסופר העברי החילוני האמיתי הראשון.”

“הֲתִהִיֶה הַשּׁנָה שְׁנַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה, בְּלִי פֶרֶץ וּצְוָחָה, בְּלִי תִגְרָה וְעַלְזָה, אוֹ, תִהְיֶה הַשָּׁנָה שְׁנָת חֶרֶב נוֹקֶמֶת, שְׁנָת רַעַשׁ וּזְוָעָה וְאִבְחַת מִלְחֶמֶת.”

“עֵץ הִתְלַחֵשׁ עִם אֶבֶן: בָּא סוֹף, בָּא סוֹף, בָּא סוֹף. נָשְׁבָה לֹא-נָשְׁבָה הָרוּחַ. וְרוֹעֲשִׁים עָלִים וְנוֹשְׁרִים, וְשֶׁמֶשׁ זְעוּמָה פּוֹרֶקֶת בְּאֵין-אוֹנִים קַו אַחֲרֵי קַו.”

“הַאִם הוּא לִפְנוֹת-עֶרֶב? הַאִם לִפְנוֹת-שַׁחֲרִית? לֹא אֵדָע. וְלֹא אֵדַע אִם עַתָּה רַק אָחֵל אוֹ אִם זֶה כְּבָר אַחֲרִית.”

“לֹא יוֹם אַף לֹא לַיְלָה: דִּמְדּוּמִים הָיוּ חַיָּי. וְזֶה אֲשֶׁר-לֹא הָיָה וְזֶה אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה–הָיָה מַאֲוַיָּי.”

“בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – עַל־הַדַּרְגֵּשׁ מוּל הָאֵם הַזְּקֵנָה יוֹשְׁבִים כָּל־נִינֶיהָ וּנְכָדֶיהָ.”

“טוֹב כִּי לֹא יוֹצִיא מֵעַבְדוּת, אִם חֹפֶשׁ תֵּת לֹא יוּכַל!”

“הלא זאת נשמה שלמה של אדם. יש פה לפעמים תכן שלם של חיי אדם. מין רחמי אָב, מין דאגת אם אל עוללי טפּוחים. כשאני רואה קבוץ גדול של ספרים במקום אחד, לבי מתמלא איזה רגש של קדושה נסתרת.”

“האחד בא בהול ודחוף ובנשימה אחת דיבּר מן הסערה ויאמר לקחת כאיש אחד את כל עמנו ולשלחם תכף ומיד לארץ ישראל; והשני נגלה פתאום בענן כבודו ובקולות וברקים השמיע אותנו, כי 'הוא לא יחפוץ בזה בשום אופן', וירם מטהו ויבקע את מי הים לפנינו, לאמר: עלו כרגע לאמריקה.”

“למה זה תשחקו עליי ועל מחשבתי? למה זה לא תשימו לב כי יש אשר לצון יחמוד לו איש ובכל זאת דרך עצב בו?”

“עד עולם לא ישכח את שיחו ואת הגיגו, אשר היה על לשונו ואשר עבר משכיות לבו; ואולם לפנות בקר באה מנוחה אל קרבו וינחם, ונפשו ידעה את אשר עליו לעשות.”

“ויש אשר גם געור גערה בו ויש אשר גם קצוף קצפה עליו ותהי מדברת אליו קשות תמיד – והיא לא ידעה מדוע.”

“הנערה הייתה כמו חומה אשר אין להבקיע אליה. בכל לילה ולילה אחרי הזמרה הייתה יוצאת מאחרי הבמה, היא ושפחתה עִמָּהּ, ואיש לא נועז לגשת אליה.”

“הרגשות אשר בלב אברהם, בשעה שעקד את יצחק בנו על גב המזבח. האם נשמה יתרה היא או רק קשי־לב? וַתּרנות אם עקשות? לב הוגה וחושב ובוחן או לב אשר קפא ויצק ויהי לאבן?”

“שקע כל העולם מסביב, לא הייתה תבל ולא היה דבר, רק מושי בעד פועה ופועה הייתה בעד מושי – וזה כל החיים.”

“לילה ויום, לילה ויום הלכו שניהם יחדיו, איש ידו בכף רעהו, והם מטלטלים בחוזקה את זרועות ידיהם בלכתם, ולאן הם הולכים לא יידעו ואין הם יודעים מה הם חפצים.”

“בימים הנפלאים ההם היו עוד בשמים חדשים וכחולים אלף אלפי פעמים מאשר הם עתה, האדמה הייתה עוד רעננה וירוקה אלף אלפי פעמים מאשר היא עתה, וגם האהבה הייתה חזקה ועזה אלף אלפי פעמים מאשר היא עתה.”

“לא אלך עמם, לא אלך: דרכיהם לא דרכי, ונשוא לא אוכל להגם וניבם ושיחם ושיגם, וסבול לא אוכל ארחם ורבעם וכל הגיגם, נביאיהם לא נביאי, מלאכיהם לא מלאכי.”