אל תגידו בגת: הנכבה הפלסטינית בשירה העברית

“כֵּן, יָדַעְנּו הֵיטֵב: יֵש בְּלֵב עַרְבִיֵי מְדִינַת יִשְרָאֵל גֶּחָלִים שֶלֹא שּום 'שּאָר–רּוחַ' יָפִיג אֶת חֻמָּן ׁשֶמִטֶבַע. יֵש מִכְוַת זִכְרֹונָה שֶל תְּבּוסָה, יֵש מִכְוַת שִלְטֹון זָר ומִכְוַת עִיר וָתֵל שֶהָיּו לַזּולַת לְנַחֲלָה. לֹא הִשְכִּיחּו אֶת זֹאת שּום פתּוחַ וָשֶפַע.”

“וְהַצוהַל עֹולֶה מִפיֹות 'מַשְקִיפֵי מִן הַצַד' עַל הָרֶצַח, שֶבֻּצע בְּמַחֲנֵה־הַפלִיטִים בְּסִגְנֹון דִּיר יָסִין.”

“קּום גַּש אֶל אַחַד הַכְּפָרִים הַנְּטּוׁשִים – בִּקְרַב הַפנִים מִן הַצָר כְּבּוׁשִים – בֵּין תִּלֵי חֳרָבֹות שָם נִמְצָא מִנְיָנִים שֶל עֹולִים חֲדָשִים.”

“בְּעֵינֵי יַלְדָּה עַרְבִיָה בִּמְבֹואֹות הַכְּפָר הֶהָרּוס מֶפַרְפרֶת צִיפֹור כְּתֻמָּה שֶאֵינֶנִּי יֹודַעַת אֶת ׁשְמָה.”

“בָּנִים ובָנֹות, וַאֲנַחְנּו אִתָּם, מִי בְּפֹעַל ומִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה, נִדְחָקִים בְּמִלְמּול ׁשֶל 'הֶכְרַח' וְ'נָקָם', לִתְחּומָם שֶל פֹושְעֵי מִלְחָמָה.”

“בַּליְלָה פצָעֶיהָ נִפְעָרִים, נֹוׁשְרִים קַבֵּי הַבַּיִת. הַתְּרִיסִים נִקְרָעִים, וַאֲנָשִים חִוְרִים נִבְלָעִים בַּתְּהֹומֹות.”

“רָאִיתִי בֻּסְתָּנִים שֶקֹוצֵיהֶם גָּבְהּו כְּנֹוף זֵיתִים, וְחַלֹונֹות רֵיקִים וְאֶבֶן חֲרּוכָה, זֶה כְּפַר מֵתִים אֲשֶר יֹוׁשְבָיו גָּלּו אֶל הַמִּזְרָח בְּעֵת הַמִּלְחָמָה, וַעֲזּובָה כִּבְדַת נָקָם, וְזֶה נְקַם הָאֲדָמָה.”

“וְעַל רְסִיסֵי יָמֶיהָ הַמִּלְחַמְתִּיים תֵּעָזֵב הָעִיר נִשְכַּחַת עַל אֵם דְּרָכֶיהָ – וְסַאֲנָה יַעֲמֹד זֹוכֵר שִבְרֵי אֹותֹו הַשּׁיר, שֶקּטרֻהּו בְּעָזְבָם הַשּׁעָרִים חַיָלֶיהָ.”

“בְּבֹואֲך לַשּׁקֶט הַשּרּוף, לָאֲבָנִים ולְחֹומֹות הַטיט, לַכְּפָר הַמֵּת וְהֶעָרּוף, לָאֵפֶר הַמַּרְטִיט, לָרַחַש הַנָּטּוׁש בֵּין הַקֹוצִים עָבֵי הַזִכָּרֹון וְעל רֹאׁשְך כִּבְדֵי חָרֹון עֹולִים ומְקִיצִים.”