צבי שיסל

“אני רואה כל מיני טיפוסים בדרום תל אביב שאני חושב על לעשות עליהם סרט.”

“בתקופת ‘מציצים' ו'לול' עבדנו קשה מאוד, היינו חרוצים, וכל הכסף שהרווחנו הלך ליצירות נוספות. גדלתי בבית מול הים, היה לי בית אבן, הייתי יורד כל יום לים, הייתה לי חסקה וסירת דיג עם מנוע, ואלה היו החיים הכי טובים שיכולים להיות.”

“הרבה אנשים מכירים אותי, אני מצטלם לפחות לעשרה סלפים ביום. שיסל זה שם קליט, אם היה שם יותר אפרורי אולי זה לא היה תופס.”

“בשנות ה־70 גרנו על חוף הים, לא היו הרבה כבישים, לא היו הרבה מכוניות, רוב האנשים הכירו אחד את השני. היום זה לא קיים, הכול נראה אחרת, הבנייה, הכול נראה חו"ל, פעם זה נראה ישראל, היום חוץ לארץ. וגם הטלוויזיה, המסחריות, הכול. כשעשינו את 'לול', הלכנו, נסענו, התווכחנו עם אנשי הטלוויזיה ישירות, ולא היו סוכנים ועניינים, לא היה פה אמריקה, אז היה כיף. לא היו הדאגות הגדולות. נכון, תמיד היו מלחמות, אבל זה היה משהו אחר, אולי גם כי התבגרנו, והצעירים עדיין נהנים.”

“קורים כל כך הרבה דברים שלא ייאמנו, לפעמים בסרטים רואים דברים ואומרים לא יכול להיות, אבל זה קורה.”