מארק אדלמן

“התחבקו ועלו יחד לקומה הראשונה. וכך כבר נשארו יחד למשך כל המלחמה. עברו יחד את כל הגרוע ביותר והטוב ביותר של הכיבוש. אחרי המלחמה היא נסעה לאמריקה, לבד. הוא נשאר. למדו זה את זה, למדו להיות מהות אחת. אחרי עשרים שנה נפגשו שוב. למרות שכל אותו זמן כל אחד מהם חי חיים אחרים, המשיכו להיות מהות אחת.”

“ היא סיפרה שאלה היו החודשים המאושרים ביותר בחייה. החום שהעניק לה הבחור גרם לכך ששכחה את הגטו. האושר הזה נמשך שלושה חודשים. אחר כך - אולי נגמר הכסף - בעלי הבית הסגירו אותה ואת הבחור.”

“זה הבית שלידו ניצב או לא ניצב עץ. חמישה או עשרה ידידים. זאת המולדת.”

“האדם יורה, אלוהים מוליך את הקליעים. אבל מלחמה זו מלחמה. כולם צריכים לירות. אם אתה לא יורה אתה לא חי.”

“הובסנו על ידי הלהבות, לא על ידי הגרמנים. ים הלהבות הציף את הבתים והחצרות.”

“למפקד אסור להתאבד, הוא חייב להילחם עד הסוף, מה גם שהיה סיכוי לצאת מהגטו.”