רחל המשוררת

“רחל בכלל לא הייתה צנועה. היא ידעה בדיוק מה כוחה, אבל אם להתרשם ממכתביה, היא לא יכלה לשער עד כמה יכירו בו. הייתה בה מידה של גאווה על השירה שלה. אם היה מי שביקר אותה על שכיוונה את שירתה לעיתון, היא הגיבה בחריפות.”

“רחל היא גיבורת שפה. שלא כמו כמה ממשוררי תקופתה, ולמרות שפתה הגבוהה, היא אהובה ונגישה גם היום, ועוד ועוד לחנים נכתבים לשיריה.”

“אני שרויה בבדידות מוחלטת וטוב לי ככה, אבל באותה שעה אני יודעת כי אין זה טוב כלל וכלל, כי תנועה במורד היא זאת, וכי לבסוף איהפך לזאב פרוש.”

“היה חזק, חזק כדי שתוכל לעמוד בפני, בפני סערת הגורל, לא לעשות אף פסיעה אחרונית... כדי שתוכל ברגע קשה של חיים להכריז בגאון: אנחנו עוד נילחם, אנחנו עוד נגיע אל ההר.”

“אַל נָא תָשִׁירִי לְפָנַי שִׁירֵי אַרְצֵךְ רַבֵּי עַצֶּבֶת, כִּי חוֹף רָחוֹק וְהֵד חַיַּי בָּהֶם לַנֶּפֶש הַכּוֹאֶבֶת.”

“זוֹ שִׁירַת אַחֲרוֹנַת פְּגִישׁוֹתֵינוּ. אֶל הַבַּיִת הִפְנֵיתִי רֹאשִׁי. בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת עוֹד נִרְאָה לִי אוֹר נֵרוֹת צָהֹב אֲדִישִׁי.”

“יש ונדמה: הזיכרונות אך הבל, כי ערפל קורן עוטף בלאט מחוז העבר – האושר והסבל, כאב הפצעים ונחת המקלט.”

“אִם צַו הַגּוֹרָל לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ – אָבוֹאָה, כִּנֶּרֶת, לָנוּחַ בְּבֵית־קִבְרוֹתַיִךְ!”

“אל החיים החופזים על פני אשא עיניים שלוות. כל שמחה לי שמחה לא צפויה – תהיי ברוכה שבעתיים.”

“כזאת אנוכי: שקטה כמימי אגם, אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות ושיריו של פרנסיס ז'ם.”

“בוקע אור הבוקר עולה השמש במרום, לאדמה המתעוררת שולחת היא ברכת שלום.”

“בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד. רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד.”

“יְלָדִים קְטַנִּים – בָּרוּךְ מַשְׁכִּיחֵנוּ עָקַת הַשָּׁנִים. עוֹד רַב לְפָנֵינוּ הַדֶּרֶך – לִהְיוֹת גְדוֹלִים וְנוּגִים וְזוֹכְרֵי זִכְרוֹנוֹת.”

“להיות טובה בעיניך זכה ופשוטה כימי העבר, ואת קומתי בטרם השחה עקת המשא של נוחם עקר.”

“כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.”

“רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי. צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה.”

“הוֹי, אַרְצִי, הוֹרָתִי, מַדּוּעַ כֹּה שָׁדוּף נוֹפֵךְ וְעָצֵב? זִכְרוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ חוֹרֶגֶת בְּלִי מֵשִׂים עוֹלֶה עַל הַלֵּב.”

“וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם, אוּלַי מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן, לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי?”

“עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְּרִיתִי, לִי רֵעִים בְּסֵתֶר הַיָּם, וְשִׂיחַת אִילָנוֹת אָבִין.”

“נִגְּשׁוּ תִינוֹקוֹת, הִסְתַּכְּלוּ, הֶחֱרִישׁוּ, עַל מַה זֶּה נֶעֶצְבָה הַדּוֹדָה הַזָּרָה?”