דריה מעוז

“הרוב באמת בורחים מפה, וזה מצער מאוד מה שקורה בעיר שלנו. גם אני קצת ברחתי לפרברים, ולא גרה בתוך ירושלים.”

“איתי בעיר מגוריי, ירושלים, לא מעט לובשי שחורים. הבטתי בהם בעניין, מוכנה לגשת אליהם מיד ולשוחח עימם בקלילות, אך הם הסיטו ממני את פניהם בבהלה ונמלטו. אז הבנתי שהדו־קיום הנפלא שנרקם במזרח בין חילונים לחרדים בכזו טבעיות יכול כנראה להתקיים רק הרחק מעבר לים.”

“מרימים גבה כשאני אומרת היום שאני ירושלמית, כאילו מה יש לי לעשות פה. הדבר המצער הוא שלא נראה לי שזה הפיך. אי אפשר לחזור אחורה, זה נראה די אבוד. זה נכון שהיום מנסים לעבוד על התרבות, אבל זה המון עניין של דימוי והדימוי של העיר בימינו פחות חזק. ירושלים היום היא איזושהי אנקדוטה.”

“גובה מקושר מבחינה אבולוציונית לבריאות, עוצמה ויכולת להגן על האישה. גם בימינו נשים רבות מחפשות גבר גבוה כדי להעביר את הגנים שלו לצאצאים.”

“חוש הומור מרמז לנו על תכונות נוספות של בן או בת הזוג, כמו אינטליגנציה, יצירתיות, יכולת ורבלית, חום וחברותיות.”

“יש לי ביקורת על זה שמייחסים מעמד עליון לאמהות ופחות מדיי לאבהות. למרות שהיום זה קצת משתנה, עדיין יש מחשבה שהתינוק הכי זקוק לאמא שלו, והאבא זה תוספת נחמדה, אבל לא הכרחית. רוב הציפיות הן עדיין מהאמא. אני חושבת שילד יכול לגדול יפה מאוד גם עם שני אבות, או עם הורים שהם שותפים מלאים בגידול הילדים. אמא לא יכולה להיות מושלמת או להתיימר להיות מושלמת, כי היא לא תצליח ותסתובב כל היום ברגשות אשמה.”

“עד שאני לא מכירה תופעה ממש טוב, אני לא כותבת עליה. אני לא כותבת על דברים אוטוביוגרפיים, מה חשבתי ואיך הרגשתי, כי אני פשוט לא חושבת שזה אמור לעניין אף אחד.”

“למגע יד פשוט היא מתגעגעת. לליטוף רך על הראש, אצבע זהירה על הלחי, רפרוף שפתיים קליל על הצוואר. חיבוק. כמה זמן לא זכתה לחיבוק. גברי, עוטף, מנחם. לעתים היא מוצאת את עצמה מדמיינת איך תיגש לגבר זר שעובר ברחוב ופשוט תבקש.”

“שומעת מאחוריה קול גברי עמוק קורא, 'איזה חמודה!' ומיד קול אחר מצטרף אליו, נלהב, 'מתוקה אמיתית.' חיוך בלתי רצוני עולה על שפתיה, ובהבזק השנייה עוברת במוחה המחשבה — כמה זמן, ואיך דווקא היום, ואולי בגלל.”

“שאיפות אוויר עמוקות ממלאות אותה שלווה. היא מדמיינת איך, עם כל נשיפה, היא משחררת הכול, מניחה לכל מה שלא צריך להיות במוחה להתנדף ממנו. מחשבות, מערבולות, זיכרונות.”

“כמה אנשים אוהבים אותה? אורית זוקרת אצבע אחר אצבע.”

“רואה איך הילד שלה נמשך לשקית המרשרשת, שוכח את הדמעות שלפני דקות ספורות מילאו את עיניו, וחושבת, הלוואי שגם אני אוכל להיות ככה. שוכחת בקלות.”

“גם היא לובשת שמלה, אלא ששלה נצמדת לגופה, מבליטה את השדיים הקטנים, שיובל מדמיין איך הוא חופן בידיו.”

“מבחינה מיד בבן שלה שיושב על שולחן ירוק נמוך, מנופף ברגליו הקטנות, התרמיל הרחב שלו כבר מונח על כתפיו הצרות. 'אף ילד לא הזמין אותי אליו,' הוא אומר לה בקול נעלב כשהיא מחבקת אותו.”

“אף אחד לא מסתכל עליה כשהיא נכנסת לגן. גם לא הגננת, שעסוקה בלחבק איזה ילד צוהל שנפרד ממנה בחיבוק.”

“היא קיוותה שהנסיעה הזאת תשפיע לטובה על יחסיה עם גיא. בהודו הכול ייראה אחרת. גיא יירגע, הוא לא יצטרך לעבוד קשה, יוכל לנוח ולטייל כמו שהוא אוהב, ואז גם יחזור החיוך המתוק שלו, המבט האוהב, החיבוק על הבוקר.”

“הוא אמר שנמאס לו מהעבודה, מהריצה המטורפת הזאת של החיים, מהכול. הוא סיפר לה שכבר חצי שנה הוא מתכנן לברוח להודו. למצוא קצת שקט, שלווה, להתנתק מהחיים המטורפים.”

“הוא חש איך הראש שלו מתבהר, המחשבות נעשות פתאום חדות וצלולות, הכול פתאום כל־כך ברור. אף אחד בעולם לא יגיד לו יותר מה לעשות.”