דוד שחם

“כל הרגעים, בעצם, הם רגעים אחרונים. כשאני מביט אחורנית, אני רואה שכל הרגעים שעברו עליי, רגע־רגע במועדו, היו רגעים אחרונים. איש מהם לא חזר אליי.”

“אז נודע לי פתאום שהגיע היום האחרון לחיי. ואפילו לא בתחילת היום. עד לאותו רגע כבר נלקח ממני חלק מן היום. השעה הייתה, ככל שיכולתי לדעת, בין עשר לאחת־עשרה ואולי אפילו אחרי השעה האחת־עשרה”

“כל אדם יש לו סיפור. כל אדם יש בו ספר. ספר אחד ויחיד. ואם יספר את הסיפור שלו ביושר־לב, בלי לוותר לעצמו כלום, עם כל המבוכות והחרדות והבושות והדברים שהוא מפחד לספר אפילו לעצמו, אפילו לבדו בחושך – יֵצא ספר גדול.”

“ופתאום אני יודע שהיא מקשיבה לדברים שאני לא אומר. אולי אני צריך לומר אותם, אבל לא אומר. ופתאום יש רק המבט הזה, הכחול. ויש איזו הבטחה. ויש היא ואני. את ואני. אנחנו.”