עמוס אריכא

“היו אלה שברי תמונות מאותן שעות התעלסויות להן מסוגלים רק אנשים צעירים ומטורפים מאהבה, שלאחריהן הוא וגלינה נשארו תשושים ומאושרים כפי שלא היו בשעות אחרות. תמונות אלה בצבעים עזים שנחקקו לתמיד חזרו ופקדו אותו כרצונן מבלי שתהיה לו שליטה בהופעתן הפתאומית ובהימוגן.”

“השיבה לחוף שהילת בוקר חדש בצבע כסף מתפשטת לאורכו מגבעת יפו העתיקה בדרום ועד לקצה העיר הלבנה הנמצאת צפונית ממנה, הייתה מענגת אותו. הוא עוד זכר את העיר הלבנה כשהיו בה יותר חולות נודדים ושבילים צרים מבתים וכבישים.”

“נרכנה לעברו בחטף, דבורה קלת־מעוף, הרחיפה שפתיה על מצחו ואצבעותיה הרגישות חלפו לאורך שערותיו הארוכות.”

“בלילת צבעים רותחים נחשפה ובה גונים עמוקים ורכים וכאלה שאיבדו עוצמה עד שהתמזגו עם התכלת הגבוהה. במערב היה אביב ובמזרח המתינה סופת המחר.”

“נהגה בו פעם כבת, פעם כנכדה מנעימה זמנו של סב בודד ומופלג בשנותיו, פעם כעלמה פורצת מסבכי יער מיתולוגי להצהילו.”

“האווירה הייתה משעממת עד דכדוך.”

“הוא היה בחור גבה־קומה, שפניו ארוכים ועדינים ומבטו נודד למקומות שאיש איננו מגיע אליהם.”

“עיניו היו חומות. עיניים מחייכות בידידות. אם יכול היה לחשוב על עיניו מלטפות, אז אלה היו העיניים.”

“במרחק התגלו גושי האורות המפזזים שמכסים כגן פרחים צבעוני את מורדותיה התלולים של הנסיכות הקטנה, מונקו.”

“גופי היה קל, רגלי היו זריזות בצעדיהן הגדולים, המנתרים ומדלגים מעל למכשולים השונים.”

“היא לא בדיוק שחורה, אהובתי זו, צבע עור הקטיפה המטריף שלה הוא חום כהה, כצבע השוקולד.”

“עלים שנשרו מהעצים הנטועים בשולי המדרכות עם משב רוח מסתוללת, הפיגו עכירות רוחו עד שנצטהל קמעה.”