יהושע קנז

“קנז הוא אסכולה לעצמו. הוא דיבר על ישראל מחוץ למורשת התש"חית. מ'אחרי החגים', 'האשה הגדולה מהחלומות' ועד 'התגנבות יחידים' המונומנטלי, הוא מתבונן בחברה הישראלית כריבוי שמסרב להתאחד ולהיות מוגדר.”

“נותן לבני האדם את הנחמה היחידה שהספרות יכולה להציע, הדיאלוג התמידי בין בני האדם והכותב שמסוגל להאזין על אף שהוא עצמו שרוי בצללים.”

“מביט... בדמויותיו תמיד קצת מן הצד, אף פעם לא ייכנס פנימה עד הסוף, אף פעם לא יֵדע אותן 'לפנַי ולפנים'.”

“היה לו כנראה האומץ לבחור בבדידות גם בכתיבה וגם כנראה בחיים ואת האומץ הזה הוא העניק לגיבורים שלו.”

“מפגש עם הספרות של קנז נותר תמיד מעניין ומסקרן, וחקירתו את האדם העומד אל מול צמתים רגשיים עודנה חריפה ובעלת ערך.”

“נתונה בו תמיד שמחה פנימית מרנינה. אפילו כשמדברים על נושא קודר, יש לו היכולת להפוך אותו למבדח... יש בו הרבה פיכחון ואירוניה דקה, כמו בספריו.”

“אין כמעט טקסט של קנז שלא מתהפנט ומהפנט באמצעות הבחינה וההסתכלות ביחסי הכוח בין בני אדם. במורכבות העצומה שלהם.”

“אני מעוניין בשתי מדינות לשני עמים, לא בגלל שאלת הרוב היהודי, אלא כי אני רוצה שישראל תהיה מדינה שבה העברית היא השפה ההגמונית, והתרבות העברית מפותחת בה יותר מתרבויות אחרות, בדיוק כמו במדינות אחרות.”

“תחושת היחד הלאומי לא זרה לי, למרות הספקות שבלבי בעניין 'החלום הציוני'.”

“אני סקרן, אני אוהב לראות את הדברים שקורים אבל לא לי. לאחרים.”

“אין לי צורך בקוראים רבים, די לי שקוראי יבינו את הספרים וייהנו מהם, גם אם הם מעטים.”

“משעה שמצמידים שם לאדם או חפץ הוא חדל להתקיים, קיים רק השם והמושג שאנו מייחסים לו וזה מאפיל על קיומו האמיתי.”

“אביו הסתובב לרגע והשקיף אל הים כאילו נפרד ממנו. כשהרים אליו הילד את ראשו, ראה טיפה נקווית בזווית עינו של אביו, מתגלגלת על לחיו ונושרת ארצה.”

“חש בירידה בחזרה אל העולם, עולמנו, אל המעשי, מתוך ניסיון למצות גם בו את מידות היופי.”

“החדר היה זר, ורהיטיו היו עויינים אותו בחשאי.”

“מדוע חשוב לו כל כך לדעת אם הזיכרון הוא של מציאות או של חלום? אולי מפני שלא בגר דיו לדעת שבעצם אין הבדל.”

“הדגל דהה כל־כך שנהיה לבן כולו. כמו דגל של כניעה.”

“שאף אל קרבו את האוויר הצונן, החריף, והרגיש שנשימתו משתחררת.”

“כששבו הביתה רצה להיות לבדו. לכן הזדרז לצאת.”

“בדרך־כלל הוא ממעט בדיבור. והיא אינה מפרה את השתיקה, אך אינה יכולה שלא לצדד אליו מבט מפעם לפעם, לבחון את פניו, שככל שהיכרותם מתארכת, חידתם נעשית קשה לה יותר לפענוח. וכשמבטה מעורר אותו משתיקתו, הוא מחייך אליה חיוך של שאלה וממלמל מחמאה על האוכל שהכינה.”