אלי אליהו

“מצליח לנגוע בתת קרקעי האוניברסלי המשותף לבני האדם. הוא כותב את עצמו מהקומה הגבוהה והמכילה, המקום הנעלה ביותר שאפשר לכתוב ממנו, המקום שממנו נכתבות גם כל האלגיות, וזהו המקום של החמלה.”

“התחושה שלי בחוויה הזוגית היא שלא הייתי אדון לזמני. לא היתה לי תחושת החירות המוחלטת שאליה אני שואף. כמובן שאני אף פעם לא יכול להתקרב אליה עד הסוף.”

“אני לא רוצה להיות נורמטיבי וגם אין לי מטרה להשתחרר מכל עול, אבל אני מעדיף לבחון דברים בעצמי ולא לקבל אותם רק משום שהם מוסכמה חברתית.”

“מופנמות, ואולי רגישות יתר ואמפתיות יתר שמקשות על מגע ישיר עם הזולת.”

“הרגש אצלי בתור אדם הוא מאוד מאופק, צריך לחשוף אותו. והכתיבה היא אמצעי לחשוף אותו.”

“אדם שכותב שיר נמצא במצב של בין שליטה לחוסר שליטה; חצי מהזמן הוא בשליטה, וחצי מהזמן השפה. שניים אוחזים בהגה. ולפעמים אני רוצה לתת את כל ההגה לשפה, אבל אני לא מצליח.”

“כל הדברים קשורים זה בזה, ולאו דווקא בקשרים הלוגיים שאנחנו מורגלים לחשוב בהם, אלא בקשרים הכמוסים על פי רוב מן העין והמחשבה, קשרים שעוקפים מחסומים של זמן ומרחק.”

“אני חושב שהשירה מצליחה, במיטבה, ליצור יופי גם כשהיא נוגעת בצדדים האכזריים והכואבים ביותר של המציאות.”

“השירה גם יכולה לנסח רגשות מורכבים ולפעמים סותרים. בכך היא מעניקה להם לגיטימציה וזכות קיום.”

“דרך השירה אני למעשה משוחח עם כל משורר שאני קורא.”

“בהפסקות תגלי שהחיים הם נוסחה עם הרבה נעלמים.”

“המסדרונות יהיו ארוכים וסבוכים ודלתות הנפש ייפתחו וייסגרו בלי הרף.”

“עוד מעט גם על גבךְ יוטל ילקוט.”

“לֹא יָכוֹל הַגּוּף בְּלִי רוּחַ וְלֹא יְכוֹלָה הָרוּחַ לְבַדָּהּ.”

“קָרוֹב בְּאוֹתָהּ מִדָּה אֶל הַמָּוֶת וְאֶל הַלֵּדָה.”

“איך נהייתי ככה יושב חדרים. אני שהייתי צריך לפלס ביערות, לטפס בהרים, לגמוע כמו ציפור את המרחק מאלוהים. במקום זה, מתמזג בחדר המאופק.”

“כִּבְכָל שַׁבָּת אֲנַחְנוּ מִתְקַבְּצִים. פַּעֲמוֹן הַדֶּלֶת מְבַשֵּׂר עַל הַבָּאִים. אֵין פֹּה יוֹתֵר אַהֲבָה מִמְּקוֹמוֹת אַחֵרִים.”

“וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי בִּדְמָמָה אֲנִי כּוֹתֵב וּבִדְמָמָה נִמְחָק. אֲבָל מֻכְרָח אָדָם לְהַשְׁאִיר אַחֲרָיו סִימָנֵי מַאֲבָק.”

“מוּנָע בְּדֶלֶק הָאַשְׁמָה שֶׁל הַיַּלְדוּת, חַס עַל הַחוֹלֵף, עַל הַנָּמוֹג, עַל הַנִּדְרָס בַּאֲלֻמַּת פָּנָס.”

“מַה יָכֹל לָדַעַת עַל חַיָּיו מִי שֶׁחַי פַּעַם אַחַת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לָשׁוּב עַל עִקְּבוֹתָיו.”