אבנר בן-עמוס

“בלימודי האזרחות, שמיטיבים לדבר על ה'שסעים' השונים המפלגים את החברה הישראלית – כולל השסע היהודי/ערבי – אך שוכחים, משום מה, את השסע הגדול מכולם, בין אזרחי המדינה השותפים בריבונות ובין הפלסטינים הנתונים תחת משטר צבאי.”

“למרות שמדובר במצב ששורשיו מצויים באירוע שהתרחש לפני 48 שנים, ולכן שייך כבר לתחום ההיסטוריה, הכיבוש הוא הנוכח הנפקד החשוב ביותר במערכת החינוך הישראלית.”

“מוזיאון הפלמ"ח ברמת אביב נמנה על המוזיאונים ההיסטוריים אשר מייצגים גישה חדשה לייצוג העבר: דחיית המסורת אשר התבססה על הצגת מוצגים אותנטיים וטקסטים נלווים, ואימוץ אמצעי תקשורת אלקטרוניים חדישים... הדגש אינו על הלמידה הקוגניטיבית כי אם על החוויה האמוציונלית, אשר מקבעת בהצלחה את הדימוי המבוקש בתודעת הצופה־המשתתף.”

“הדגש הגובר והולך במערכת החינוך על פיקוח הדוק מלמעלה, עידוד של תחרות בין הכול לכול, והישגים מדידים. גם לכך יש, כמובן, היבט פוליטי. במקום לעודד יוזמות מקומיות, עבודה משותפת של צוותים, ופיתוח סקרנות ומקוריות, חונקת תרבות המבחנים כל אפשרות של מחשבה עצמאית.”

“הקיטש, כפי שהסביר הסופר מילן קונדרה, הוא סוג של אסתטיקה 'המכחיש באופן מוחלט את הבלתי־נעים', כלומר מבטל כל התמודדות אמיתית עם קשיים ומונע הטלת ספק והצגת שאלות.”

“הנוכחות היומיומית של המוות הצבאי בחיים הבית־ספריים, נוכחות שמתעצמת סביב יום הזיכרון השנתי, תורמת להפיכת מערכת החינוך הישראלית למעין קורס מתמשך ב'הכנה לצה"ל'. אופק הציפיות אליו מכוונים את התלמידים אינו החיים האזרחיים אלא השירות הצבאי.”

“כאשר חושבים על ההשלכות של תרבות המוות על ילדים אשר מבלים שתים־עשרה שנה במערכת החינוך הישראלית, ונחשפים מגיל שש לחוויות עזות של שכול, ה'מובן מאליו' מפסיק להיות מובן.”

“אז והיום אנחנו מצדיקים באותה מידה את האבל והשכול. תמיד החללים נופלים למען המולדת, ובמותם ציוו לנו את החיים. סיפור המסגרת לא השתנה.”

“הטקסים מבכים חיילים שנפלו במלחמות ישראל, אבל הם בנויים כך שההקשר ההיסטורי ונסיבות המוות השתכחו.”

“כאשר פולין הייתה שרויה במאבק על עצמאותה נגד הרוסים. היה זה לפיכך מאבק פטריוטי, ורוסו התייחס בחיבורו לשאלה כיצד לחנך את העם לאהוב את מולדתו. תשובתו הייתה ברורה – באמצעות טקסים וחגיגות. בין אם תאמצו את הצעותיי לשינוי המשטר ובין אם לאו, יש להתחיל בכך שתעוררו בפולנים הערכה כלפי עצמם ומולדתם.”

“גם כיום, כעבור למעלה מארבעים שנה, נותרו האירועים שהתרחשו באביב 1968 בצרפת בגדר חידה... ההבדל העיקרי היה בין ה'רפורמיסטים', ששאפו לשנות את פני ההשכלה הגבוהה, וה'מהפכנים', שלא הסתפקו בכך ורצו לגרום למהפכה חברתית מקיפה.”

“אם אנו רוצים בתלמידים חושבים וביקורתיים, עלינו ללמד אותם, כי נקודת המבט שלנו על האירועים ההיסטוריים אינה היחידה וכי קיימות במקביל נקודות מבט אחרות.”