סיגלית לנדאו

“רציתי לעסוק במצב של משא ומתן; אני מציבה שולחן וכיסאות ובעצם מזמינה למשא ומתן ומתמודדת עם חוסר היכולת לדבר. מדוע לא משכללים ומאמנים את כושר הדיבור והתקשורת כפי שמשמנים מכונות מלחמה? זה קשור לזמן שלנו שהוא זמן של שתיקה, היסוס, קיבעון והמתנה.”

“אני מתעסקת עם העובדה שהתצוגה בביאנלה היא משהו שבין תערוכה במגרש הביתי לבין כזו שנצפית על ידי כל עולם האמנות. אני מחפשת עוגנים לתווך, או אולי לשאול שאלות על המקום שהוא בין המקומי לאוניברסלי.”

“אי אפשר לעשות אמנות במקומות שאין בהם אנשים שנותנים את האקסטרה. אי אפשר לעבוד עם פקידים. לא בסטודיו, לא בגלריות ומוזיאונים ולא בחיים.”

“העירייה והיזמים לא מבינים את הכוח שיש לאמנים ואת הנוכחות שלהם.”

“אני נהנית מזה שעוזרים לי. שיש עוד נפש. שיש תהודה לכל האקספרסיביות. לפעמים הרגשתי שאין הד, שהייתי מאוד לבד. פיתחתי את השפה שלי ולא היה לי כל כך למי להשמיע אותה בארץ. היה לי הרגל להיות לבד.”