נדב לפיד

“יודע מראש איך לבסוף נחנקות כל הזעקות אל השעמום, מתערבבות בין המקלחות למדרכות למשחקים הנעימים במיטה.”

“תחייך אליו חיוך רחב, ממש כמו בפלקט הסבר פניך לתייר, ובפנים תשנא, כל־כך תשנא עד שתהיה כולך בלון זעם אחד גדול ובוער, ואז, כשדרך הייסורים הזאת תיגמר, תרד מהצלב ותשב ליד המקלדת ותבעיר את כל העולם באש יוקדת של מילים.”

“נפרוט אחד לשני על הרגשות, כך דמיינתי, כמו נגן שפורט על נבל, נפיק צלילים נורא גבוהים שאחרים לא יוכלו לשמוע.”

“הרדיו עבר לנגן איזה שיר אייטיז והצלילים המתוקים המיסו אותי. הרחוב נראה סימפטי יותר ומבין יותר, ואני נראיתי אנושי יותר וייחודי פחות.”

“ידעתי שמתוך תהומות השנאה וממעמקי הזעם אצליח סוף־סוף לינוק את הדבר הגדול ההוא.”

“בכל זאת הרגשתי שעוד חסר לי משהו, עוד לא הזמן לומר מספיק, כי לדעת אני יודע אבל להבין עדיין איני מבין.”

“לא דמיינתי את העתיד שלי בקולנוע. קראתי הרבה ספרים ודמיינתי את עצמי שם. מילים הלהיבו אותי. רק כשהגעתי לפריז, התחלתי להתלהב גם מתמונות.”

“מה שיפה בקולנוע זה שאתה לא צריך להיות בצד של הצודקים, ולפעמים אלה שלא צודקים יפים יותר מאלה שכן צודקים, והעולם יותר מעניין.”