אורי שמחוני

“מול סערת הרוחות התמוהה בעקבות פרסום הפרוטוקולים של אוקטובר 1973 - שמבחינת המהות דשה בדברים שעיקרם ידוע כבר עשרות שנים - והפרשנויות על אי מקצועיותו של הצבא בשנת 73', ברצוני לומר את האמת, שמטבעה היא תמיד לא תקינה פוליטית: צה"ל של 73' היה הצבא הטוב והכשיר ביותר שהיה למדינת ישראל ב-62 שנות קיומה.”

“אריק היה אדם נדיר ביכולות שלו. הערכתי מאוד את אריק הראשון, המוקדם. ההבדל בין אריק הראשון לאריק השני מתבטא בעיניי בדוגמה אחת: אריק הראשון לא היה מקריב את בנו עומרי, והשאלות העובדתיות אם ידע או לא ידע כלל אינן רלוונטיות בעיניי.”

“כל אלה היוו מערך אחד שלם ויצרו את אחת ממכונות הלחימה הנחושות ורבות היכולת, בהתאם לזמן ולמצב, שידע צה"ל אי פעם: גדוד 890 של אמצע שנות ה-50. בזמנו היה ברור לכולנו שגדוד 890 יכול להגיע לכל מקום, לעשות כל דבר, אם רק יגידו לו. הרגשנו שאנחנו מעֵבר למגבלות, ש'אף אחד לא יכול עלינו.'”

“הכול נוצר והתגבש בגדוד 890, בתקופה קצרה יחסית של שנתיים-שלוש, ומשם הפך לתורה ולנורמה; בהתחלה בגדוד, אחרי כן בצה"ל, ומצה"ל לצבאות אחרים. היה צורך בהבנה מעמיקה של מהות הלחימה החי"רית - איך נלחמים באמת ולא כמו בסרטים, איך נלחמים בחוכמה וחוסכים נפגעים ואיך לא נעים כמו מטרות דמות על קו הרקיע. היה גם צורך לקבוע שהתנועה מותרת רק קדימה, ושהעמידה בערכי הלחימה אינה ניתנת לשיקול דעת של אף אחד. צריך היה להגדיר הרבה מאוד דברים קטנים, החל מתרגולות טָקטיות וכלה בערבי שירה אדירים.”

“כשהתגייסנו לגדוד 890 אריק שרון היה המג"ד. כמג"ד הוא היה מדהים. היתה לו אותה יכולת נדירה, מתת אל הניתנת לבודדים בלבד, לבנות ולעצב יחידה כרצונו: הוא הגדיר את אופיה ואת מטרותיה, בחר בעצמו את האנשים והיעדים, קבע מֵעֶמדה של מג"ד - דרגה לא גבוהה - את מדיניות צה"ל, ולפעמים את מדיניות הביטחון של המדינה. הוא הכתיב נורמות וערכים ושינה את שיטות הלחימה של צה"ל.”

“קוראים לזה גיבוי, וזהו הערך הראשון של מנהיגות צבאית. אם אין גיבוי, אין כלום. חיילים בלי גיבוי תמיד יעדיפו לא לעשות שום דבר. כשלא עושים - לא שוגים.”

“מעשי גבורה אישיים אינם חלק מהתכנון הצבאי. מעבר להיות שדה הקרב מסוכן מעצם מהותו, בנויה תוכנית המלחמה על מקדמי בטחון סבירים, ועל ביצוע קפדני, מהיר ונחוש. יש יחס ישיר בין כמות הצל"שים וגודל התקלה. הקרבות שנכנסו להיסטוריה שלנו כקרבות גבורה, הפכו לכאלה. הם לא תוכננו להיות קרבות הרואיים. קרבות אחרים, שהתנהלו בדיוק כפי שתוכננו, כאשר המשימה הושגה במהירות ומספר הנפגעים היה קטן יחסית, נכנסו להיסטוריה כעוד קרב אחד.”

“היום מסד הערכים כאילו מובן מאליו: ערכים דוגמת דְבקוּת במשימה; הידיעה שאינה משאירה מקום לספקות, שלא חוזרים בלי לבצע משימה עד הסוף ולא משאירים בשטח דבר כלשהו - בוודאי שלא פצועים - אבל גם לא מחסנית; או הידיעה שמיקום המפקד הנכון הוא בראש הכוח, דוגמה אישית. כל זה כל כך ברור וטבעי היום, וכשזה לא קורה - כמו בקרבות ספציפיים במלחמת לבנון השנייה - ברור לכל שזה לא נכון, אבל לא תמיד זה היה כך.”

“מי שכוחו נובע ממקומו בהיררכיה, יעסוק בעיקר בשימור כוחו, והוא אף פעם, אבל ממש אף פעם, לא יאפשר לאנשים טובים יותר לחדור למתחם המחיה שלו.”

“ישבנו על סלע. שמריהו סיפר לי את סיפור גמלא ואני חשתי רוממות רוח נדירה. הוא תיאר באוזני את הטבח שהיה במקום, והרגשתי כאילו אני חלק מזה. מאוחר יותר אימתו הממצאים את הסיפור כולו. זה היה לפני כמעט אלפיים שנה, אבל אלה היו האנשים שלנו. הם ראו כל בוקר את המראות שאני ראיתי בילדותי – הכנרת, השקיעות מעל הארבל. הם דיברו עברית, ראו ממול את גינוסר, הם קראו לה גינוסר ולארבל קראו ארבל. הרי את המקום הזה, את הרכסים המשתפלים מדרום הרמה לכנרת, ראיתי כל יום בהיותי ילד בגינוסר, ישר ממזרח, ולא ידעתי מה אני רואה.”

“סלט טבולה הוא לא רק טעים במיוחד, הוא גם הדבר היחיד הטוב שאי פעם יצא לנו מלבנון.”

“אני אוהב את הריצה. אני אוהב את ההזעה, את הכאב בגוף. הכאבים הם עונג עילאי, זה הים והחול והלבד. אני רץ מהראש, לא מהרגליים - הרגליים עושות את העבודה, אבל הריצה היא בראש.”

“מה שברור עובדתית זה שאנחנו העם היחיד בעולם שיכול לדבר בשפתו העכשווית עם מי שחי כאן לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה. אף אחד אחר לא יכול.”

“ועדות חקירה שהוקמו בעקבות אירועים, תרמו מעט מאוד להבנת האירוע הנחקר.”

“מתברר שכל הצדדים אוהדים מצבי ביניים ומפחדים ממשמעות הפתרון.”